רקע כללי
עמדת הישוב היהודי בנוגע לגיוס לצבא הבריטי
עוד לפני מלחמת-העולם השנייה בשלה בהנהגה הציונית ההכרה, כי לניהול המאבק על הגשמת הציונות דרוש גוף כלשהו שעליו תוכל להתבסס מדיניות ציונית עצמאית ואקטיבית. מאחר ו"ההגנה" של שנות המרד הערבי התגלתה כבלתי-מספיקה למתן תשובות לבעיות הביטחון של המאורעות, שאלת בנייתו של הכוח הצבאי של היישוב הייתה קריטית.
על קרקע זו צמחה התנדבות היישוב היהודי לצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה וסיפורם של החפרים ופדויי השבי.
עד פרוץ המלחמה נמשכו ללא הצלחה ניסיונות ההנהגה, בלונדון ובארץ-ישראל, לשכנע את הבריטים בערכו של כוח צבאי יהודי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המבוכה מולה ניצבה הנהגת היישוב הייתה רבה: מחד, המנדט הבריטי קיים מדיניות של "הספר הלבן השלישי", שהגבילה עלייה, התיישבות ורכישת קרקעות, מאידך, מלחמת עולם פרצה והבריטים היו המעצמה היחידה, לפחות בתחילה, שלקחו על עצמם את המאבק באויב העם היהודי - גרמניה הנאצית.
שלטונות המנדט שבו וקראו לצעירי היישוב להתגייס לצבא הבריטי כבר עם פרוץ המלחמה ודוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, הכריז:
"עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם נגד היטלר כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמת עולם"
וכך, בראשית 1940 עמדתה העקרונית של הנהגת היישוב היהודי הייתה לעמוד לצידה של בריטניה, אך הציגה דרישה להקמת יחידות צבאיות יהודיות בתוך הצבא הבריטי שיפעלו בארץ ישראל. משנדחתה דרישתם זו על-ידי השלטונות הבריטיים, הסתייגה ההנהגה מהגיוס ולא שיתפה פעולה עם המהלך.
שלטונות המנדט מצידם המשיכו וקראו לצעירי היישוב להתנדב לצבא הבריטי אך האפשרות היחידה שפתחו בפני מתנדבי היישוב בשלב הזה הייתה השתלבות ביחידות עזר בהן ישרתו יחדיו – ערבים ויהודים.
אפשרות זו הייתה מנוגדת למעשה לשאיפותיה של הנהגת היישוב שראתה אל מול עיניה בניית כוח צבאי יהודי בארץ ולא ראתה טעם בהתנדבות ליחידות מעורבות שלא תוכלנה גם בעתיד לשמש בסיס לכוח יהודי, או בהתנדבות לשירות מחוץ לארץ-ישראל שאינה מהווה בסיס לכוח בארץ.
על אף מתח זה בין הנהגת היישוב ושלטונות המנדט, התגייסו בשלביה הראשונים של המלחמה חיילים רבים ליחידות העזר השונות:
יחידות התובלה,הקשר ובעיקר – לפלוגות החפרים.
עם החרפת מצב המלחמה באירופה, אשר התבטא בעיקר בהצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה ביוני 1940 , הוחלט על ידי הנהגת היישוב למתן את פעולות המחאה נגד הבריטים, ובין היתר הוחל בגיוס מאורגן אותו הובילה הנהגת היישוב דרך מנגנוניה השונים בערים בקיבוצים ובכפרים. מאמץ משותף זה התאפשר, בין היתר, תודות להסכמתה של ממשלת המנדט לאפשר הקמתן של פלוגות חפרים יהודיות.
נערך על ידי נעמה אגוזי
מניעי המתנדבים
"רובם אנשים שהתגייסו מתוך מוטיבציות אישיות, בין אם זה חשבונות עם הגרמנים, בין אם אידיאולוגיות, בין אם כלכליות. לא על פי צו המוסדות. חלקם או רובם בניגוד לצו המוסדות. ההתגייסות לצבא הבריטי (הייתה) מעשה נון-קונפורמיסטי ביישוב, על רקע "הספר הלבן" וחוקי הקרקעות. החלק היחסי של עולים חדשים, בעיקר מעפילים, בין המתגייסים של השנה וחצי הראשונות למלחמה (היה)גדול מאוד. אנשים שהתקשו להשתלב ביישוב גם מבחינת תעסוקה, גם מבחינה חברתית. זה לא הסיפור של היהודי החדש שגדל בארץ- ישראל. אבל זה גיבוש של חלק גדול של אנשים שכבר עברו כל מיני בחיים, עברו את אירופה בשנתיים-שלוש לפני שהם הגיעו לארץ- ישראל. חלקם ישבו במחנות, חלקם נרדפו, חלקם היו בלתי-לגליים ויש לזה משמעות לדברים שאומר בהמשך. מאפיין נוסף זה אנשים שיודעים שפות. בתוך החבורה הזאת יש גרעין של מה שנקרא היישוב המאורגן פוליטית וחברתית, בעיקר בקרב המש"קים והקצינים המעטים שהיו שם, אנשים שבאים מהתנועה הקיבוצית, מההסתדרות, מההגנה, הם נאמנים על מוסדות היישוב והם נשלחו להתגייס כדי ליצור השפעה ציונית בתוך הערב רב הזה של עולים חדשים ומעפילים. מבחינת המוצא יש כאן שתי קבוצות מעניינות. אחת הזכרתי כבר שהם יוצאי סלוניקי וקבוצה שנייה שגם היא יש לה ייחוד בהמשך זה יוצאי הרייך השלישי (גרמניה, אוסטריה וצ'כיה), שהם חלק גדול מהמעפילים שמגיעים לארץ ממש ערב המלחמה"
פרופסור יואב גלבר, מתוך יום עיון בנושא שואת יהודי יוון
12.12.2002 אוניברסיטת חיפה
חיל החפרים:
נקרא בתחילת המלחמה AMPC – Auxiliary Military Pioneer Corps והחל מנובמבר 1940 נקרא Pioneer Corps
פלוגת חפרים 601
אנשיה הגיעו במקור, מהפלוגה הראשונה, פלוגה 401 - שהייתה פלוגה מעורבת: יהודים וערביים. פלוגה 401 נשלחה דרך מצרים לצרפת ולאחר מכן, פוצלה ואנשיה צורפו לפלוגה 601 ולקומנדו 51. פלוגה 601 נשלחה לסולום, לאחר מכן לטוברוק, אנשיה עסקו בעיקר בפריקת אוניות בנמל שהיה נתון להפצצות מפברואר 1941 עד אפריל 1942, אז נשלח כוח חלוץ שלה ליוון. מרבית הפלוגה נותרה במדבר המערבי ולא הופנתה ליוון.
פלוגת חפרים 602
הגיוס לפלוגה החל באפריל 1939. חייליה שרתו במרסה מטרוח, מיוני 1940 ומפברואר 1941 בטוברוק עד מרס 1941 ואז צורפו לחיל המשלוח הבריטי שיצא ליוון. במהלך הנסיגה ביוון, איבדה הפלוגה מחצית מאנשיה. תשעה חיילים מהפלוגה הצליחו להינצל מהשבי והצטרפו לפלוגה 606.
פלוגת חפרים 603
הגיוס לפלוגה החל ביוני 1940. בדצמבר הפלוגה נשלחה לשרת במרסה מטרוח, אח"כ בסולום ובטוברוק, עד מרס 1941. עיקר עבודתה: פריקת אניות בנמל המופצץ. במרץ הגיעו ליוון ופרקו אניות, תחת הפצצות כבדות. לאחר הפצצת הנמל, עלו מרבית חילי הפלוגה עם חיילי פלוגה 606 על אוניה שמילטה אותם לכרתים. במהלך ההפלגה הופצצה אונית המילוט. הגיעו לאי מילוס ומשם לכרתים, שם נשבו
פלוגת חפרים 604
הגיוס לפלוגה, החל ביולי 1940. הפלוגה נשלחה למדבר המערבי ומשם, במרץ 1941 ליוון. הפלוגה פעלה באזור לריסה. שם עסקה בפריקת ציוד, אספקה, מים ותחמושת והזרמתם לחזית. כשהוחלט על נסיגת כוחות, פקודת הנסיגה, לא הגיעה לפלוגה. חיילה כותרו ע"י האויב ובלחימה אבדו כמחצית מחייליה.
פלוגת חפרים 605
אנשי הפלוגה גויסו באוגוסט 1940, זו הייתה הפלוגה הראשונה שהורכבה מיהודים בלבד. נשלחה לאזור סולום ולאחר מכן לטוברוק, מנובמבר 1940 עד מרס 1941. נשלחה ליוון ועסקה בפריקת תחמושת מאוניות בנמל פיראוס. לאחר הפצצתו, פוצלה ליחידות קטנות שעסקו בפריקת תחמושת מרכבות. בעת הנסיגה חלק מאנשיה ניסו לחלץ עצמם באמצעות השתלטות על ספינת דייג ומשם חברו לספינות פינוי בכרתים וחולצו לאלכסנדריה.
פלוגת חפרים 606
הגיוס לפלוגה החל בספטמבר 1940 והיא שרתה במרסה מטרוח שבמדבר המערבי מנובמבר 1940 עד מרס 1941. ביוון עסקו בפריקת תחמושת בנמל פיראוס עד שהופצץ וניסגר. מרבית חיילי הפלוגה, יחד עם מרבית חיילי פלוגה 603 התפנו באמצעות ספינה שהופצצה, במהלך המילוט, מהאוויר. פונו לאי מילוס, משם לכרתים ושם נישבו. הפלוגה פורקה באפריל 1942 ואנשיה הועברו ליחידה לתפעול נמלים 1039, אשר חידושה התאפשר בזכות קומץ מאנשיה שהצליחו להימלט מהשבי.
נערך ע"י תמר ליפשיץ
פלוגת תפעול הנמלים 1039:
היחידה 1039 Port Operating Coy. הוקמה בסוף 1940, כדי להפעיל נמלים בציר ההתקדמות של כוחות בעלות הברית במדבר המערבי. אנשיה גויסו מתוך עובדי נמל חיפה והיו ביניהם רבים מעולי סלוניקי. במארס 1941 נשלחה היחידה, שמנתה כ- 440 איש, למצרים ומשם יצאה כעבור זמן קצר ליוון. אנשיה עבדו בנמלי פיראוס, כאלקיס וולוס, בפריקת האוניות שהביאו אספקה לחיל המשלוח הבריטי. במהלך הנסיגה והפינוי של חיל המשלוח הבריטי מיוון, רבים מחיילי היחידה נפלו בשבי הגרמני. אחרים נותרו ביוון והצטרפו בחלקם לפרטיזנים היוונים, ומיעוטם הצליחו להימלט ולהוות את הגרעין ליחידה המחודשת שהוקמה במצרים ונשאה אותו שם. בסוף יולי 1941 הקימו הבריטים את היחידה מחדש. הם העבירו אליה את שרידי פלוגת החפרים 606 שנחלצו מיוון וכרתים וכן גייסו סוורים נוספים בארץ. תחילה נשלחה הפלוגה לעבוד בנמל עקבה. בקיץ 1942 נשלחה הפלוגה למצרים ומשם התקדמה בסתיו, בעקבות המחנה השמיני, לנמלי טוברוק ובנגאזי. במאי 1943 הוחזרה הפלוגה מטריפולי למצרים, והועסקה בפריקת ספינות בנמלי תעלת סואץ. בסוף מאי הועברה הפלוגה לארץ והחלה לעבוד בנמל תל אביב כשעיקר זמנה מוקדש לאימונים. בנובמבר 1943 קיבלה היחידה תגבורת כוח אדם, ולאחר מכן יצאה חזרה למצרים, כדי להתאמן במשימות נחיתה לקראת פלישה אפשרית לבלקן. בראשית 1944 זכתה היחידה בפיקוד עברי. משהתעכבו הנחיתות המתוכננות בים האגאי, התפצלה הפלוגה ומחלקותיה נשלחו לעבוד בנמלי פורט סעיד, סואץ ובנגאזי. השאר, וכן תגבורות שהגיעו מגדודי חיל הרגלים, המשיכו להתאמן באיסמעיליה. מאוחר יותר נשלחו קבוצות נוספות לעבוד בנמלי אלכסנדריה וטריפולי, לקראת יציאת כוח הפלישה ליוון בסתיו 1944, מחלקה אחת מהפלוגה צורפה בתחילה לכוח הפלישה הבריטי והופעלה באיים רודוס ולרוס.
באדיבות המוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השניה, לטרון
חיל הנדסה - ROYAL ENGINEERS – RE:
קרוב ל – 5000 איש התנדבו לחיל ההנדסה. רבים מהם גויסו מראשית המלחמה בשל הכשרתם המקצועית כבוגרי הטכניון ובתי ספר מקצועיים בארץ. תרומתם המיידית למאמץ המלחמתי הייתה חשובה ביותר.
עוד בימי המרד הערבי (1939 - 1936) גייס הצבא הבריטי כ – 20 מהנדסים. מתנדבים רבים מהישוב גויסו לחיל ההנדסה עם ראשית המלחמה. המשרתים בחיל ההנדסה עסקו בקשת רחבה של תפקידים בעורף ובחזית גם תחת אש. הם שרתו בארץ, במצרים, במדבר המערבי, בצפון אפריקה, באיטליה, בדרום צרפת ובקורסיקה. עיסוקם התמקד במיקוש, פינוי מוקשים, סלילת כבישים, התקנת מסילות ברזל, בינוי מתקנים, מדידה, שרטוט, מיפוי והדפסת מפות, הסוואה, הקמת מחנות צבא, תפעול נמלים, ביקורת תנועת רכבות.
ראוי לציין כי המהנדס הראשי של הארמיה השמינית היה בריגדיר הרמן קיש שנהרג במרדף אחרי גרמנים בתוניסיה.
המתגייסים לחיל ההנדסה שרתו גם ביחידות מעורבות וגם ביחידות ארצישראליות טהורות בפיקוד עברי.
העובדה כי אנשי החיל הזה עסקו בתנועת הרכבות במזרח התיכון ולאחר מכן באירופה, אפשרה להם לעסוק בפעילות מחתרתית ענפה. חיל ההנדסה ומפקדיו צברו ניסיון רב בשנות המלחמה והוו את הגרעין והסגל הפיקודי של אנשי הנדסה בצה"ל עם הקמתו.
חיל הקשר -Royal Corps of Signals - אתתים:
הקשר הוא חלק חשוב של כל מערכת מלחמתית; במלחמת העולם השניה הוכנס לשימוש הרבה מיכשור חדש.
גם בחיל זה חששו הבריטים לשתף את מגויסי הישוב בשל מידע שרצו להסתיר ממוסדות הישוב. עם תום המלחמה לא עלה מספר המשרתים הארצישראלים בחיל הקשר על 200 ועוד 250 איש שהפעילו את "הקשר" בבריגדה. אנשי חיל זה רכשו ניסיון יקר של קיום קשר בתנאי קרב.
לחיל הקשר קיבלו לאחר זמן הבריטים גם בעלי ניסיון בשרותי דואר, טלפון וטלגרף בארץ והפעילו אותם ביוון (מקום בו חלקם נפלו בשבי), בקרינַיקָה במדבר המערבי, במצרים, בעיראק ובאירן – תמיד ביחידות קטנות של מספר מועט של אנשים.
פריסתם הרחבה של הארצישראלים בחיל הקשר היא עדות לכישוריהם המקצועיים והייתה בעלת חשיבות מבחינת היכרות עם ארצות ואנשים.
חיל ההובלה Royal Army Service Corps - RASC - נהגים:
בתקופה הראשונה של המלחמה גויסו מתנדבים רבים מהישוב, בעיקר נהגים ומכונאים, לחיל ההובלה. בעורף ובחזית היה צורך חיוני להובלה יבשתית של כוח אדם וציוד, גם תחת אש. בתחילה שרתו החיילים העברים ביחידות מעורבות עם בריטים. לימים הפכו ליחידות ארצישראליות על מפקדיהן.
5,000 המשרתים בחיל ההובלה עסקו במגוון גדול של תפקידים בנוסף להובלת כוח אדם; הם הובילו נשק, תחמושת, דלק ומים לכוחות במזה"ת ובצפון אפריקה. "מובילי המים" זכו לתהילה בכל החזיתות. לקרב באל – עלמיין נחשבה תרומתם משמעותית. אחרי שחרור לוב סייעו אנשי חיל ההובלה לשיקום הקהילה היהודית בטריפולי.
140 חיילי פלוגה 462 נספו בדרכם לאירופה, ליד מלטה, כאשר אנייתם "ארינפורה" הותקפה מן האוויר וטבעה.
הניסיון המגוון שרכשו מי ששרתו בחיל ההובלה ומפקדיהם תרם משמעותית להקמת צה"ל.
חיל האויר ROYAL AIR FORCE - RAF:
רבים רצו להתנדב לחיל האוויר, אך הבריטים לא רצו להקים יחידה עברית בחיל האוויר. אי לכך נקלטו המתגייסים בתפקידים של שירותי קרקע ביחידות הבריטיות, הם שמשו מתדלקים, טכנאי מטוסים, טכנאי רכב, מובילי דלק, תחמושת וציוד ומחסנאים.
מתנדבים ששלטו בשפה הגרמנית שובצו במודיעין, בהאזנה לקשר האווירי והיבשתי של האויב ובחקירת שבויים.
קרוב ל – 3,000 מגויסים שרתו בבסיסי חיל האוויר במרחבי המזרח התיכון, באירופה, באפריקה ובמזרח הרחוק.
בסוף 1942 הסכים המטה הבריטי ללמד מגויסים עבריים טיס. 38 צוערים ארצישראליים נשלחו לבתי ספר לתעופה מהם 35 סיימו את הלימודים. ביניהם מי שהיו לימים ראשי חיל האוויר הישראלי – נשיא מדינת ישראל, האלוף עזר ויצמן, האלוף אהרון רמז והאלוף דן טולקובסקי. הקשרים שייצרו טייסינו עם טייסים בצבאות שונים הביאו טייסים מתנדבים לצה"ל במלחמת העצמאות.