החיילים

קורות חייהם של פדויי השבי כפי שנכתבו על ידי בני משפחותיהם,

מובאים כאן בסדר שרירותי.

משפחות המעוניינות להוסיף את קורות

החיים של חייל לדף מוזמנות לפנות ל: Pal.pioneers@gmail.com

אהרון אביגור

אהרון אביגור - מ. אישי 13196 מ. שבוי 4463 פלוגה 603

נולד באוקראינה  בשנת 1919.חודשים ספורים לאחר שנולד,  נרצח אביו על ידי הפורע פטלורה ואנשיו.

אהרון, אמו סבו וסבתו עקרו לעיירה אוסטראה שם גרו עד שנת 1936.

בשנת 1936 ,  עלה  אהרון לארץ, בעזרת אישור עלייה כתלמיד גימנסיה, אשר ביקש עבורו, דודו.

עבד וחי אצל דודו יעקב ברעננה.

הצטרף לנוטרים וחי בצניעות, תוך שליחת סיוע למשפחתו באוקראינה.

מאז גיוסו לחיל החפרים היה במצרים ולוב , ידע לספר על החום, החול והנפט עם כל דבר. הפליג ליוון,  שם, נלחם עד נפילת יוון בידי הגרמנים ונפילתו בשבי,בעיירה קלמטה.

אבא שלנו,קרא את השואה המתקרבת במכתבי אמו, הקורעים לב אדם. בין יציאתו מאוקראינה ועד  לתחילת מלחמת העולם השנייה. אז בערך, פסקו. הוא התגייס לצבא, אך אימו  והסבים לא שרדו את פלישת גרמניה לרוסיה.

ארבע שנות שבי בידי הגרמנים היו בעיקר שנות עבודה קשה בכפר יעקבסוולדה , בשלזיה.

עם שחרורו מהשבי, לאחרי צעדת המוות משלזיה לגרמניה, הגיע למספר שבועות באנגליה. אחר כך, חזר לארץ ישראל. בהמשך, עבד עשרות שנים עבודה פיזית.  הקים בית עם אמנו,  אשר הוזכרה במכתביו מהשבי.

יחד הקימו משפחה ,גידלו ילדים וחיו בצנעה. ונהיו סבים פעילים, לעשרת הנכדים והנכדות. משך שנים רבות היה אבא, מהפעילים לשימור זכר הלוחמים, חיילי ארץ ישראל בצבא הבריטי.

שלמה פלס

שלמה פלס (פולסקי)- מ. אישי 12066 מ. שבוי 4611 פלוגה 605

שלמה נולד ב-1910 בעיירה מיחוב (פולין). הוריו : האב- זאב, האם – מרים. האב היה למדן וחסיד. נפטר בגיל צעיר בשנת 1929. שלמה נאלץ לעזור לאמו בפרנסת הבית וחינוך אחיו (אלחנן, מאיר משה) ואחיותיו (עדה ,לאה) הצעירים ממנו. היה פעיל בנוער הציוני ובהכשרה החלוצית.

שלמה הכיר את בת זוגתו חוה קאפמן בהכשרה הקיבוצית "ביאליסטוק", שם חיו בין השנים 1936-1938 . שלמה היה חבר בוועדת חברים של הקיבוץ ע"ש "ח.נ. ביאליק".

חוה ושלמה התחתנו במלאבה בתאריך ט"ו לחודש אלול בשנת תרצ"ח. חוה ושלמה פולסקי הגיעו לארץ בשנת 1938. הם הגיעו לנמל יפו. הם הצטרפו לקיבוץ "משמר" הוא רמת הכובש, שם עברו הכשרה. משם עברו לקיבוץ אושה, שהוא הקיבוץ הראשון של תנועת הנוער הציוני. על פי רצונו של שלמה הם עזבו את הקיבוץ לתל אביב ללא פרוטה וללא פרנסה.

שלמה פלס היה מראשוני המתגייסים לצבא הבריטי. ההתנדבות חלה בתאריך 19.8.1940. הוא עבר טירונות של 3 חודשים בצריפין (סרפנד). הוא השתייך ל Auxillary Military Pioneer Corps – תומכי לחימה אנשי הנדסה המכינים את התשתיות ללוחמים. הוא היה טוראי שמספרו 12066/ PALוהשתייך לפלוגה 605 – פלוגה מעורבת.

הפלוגה עברה לאלכסנדריה לשירות במדבר המערבי להמשך אימונים. לאחר תבוסת האיטלקים ליוונים בינואר 1941 הועברה פלוגתו לנמל פיראוס באתונה יוון. 

הבריטים הגיעו לקלמטה בתאריך 24.4.41. מכתב שהתקבל מהצבא הבריטי מתעד את תאריך נפילתו של שלמה בשבי 28.4.41 . שלמה

נפל בשבי יחד עם 1500 חיילים יהודים מא"י בקרב על הגנת יוון. מספר השבוי שלו היה 4611. הוא היה משויך למחנה למסדרוף. הוא נשלח עם חלק מהשבויים הבריטים למחנה עבודה במכרה פחם בגבול גרמניה –צרפת. חלק מהשבויים הועברו בקרונות בקר דרך סלוניקי, סלובניה לפולין . היו אלו 4 שנים של שבי. התנאים היו נוראיים וכמה מחבריו נפטרו. הוא סבל מתת – תזונה וחלה במחלת הברי – ברי (חוסר בויטמין תיאמין), דבר שגרם לנמק ברגלו. הוא נשלח לבית חולים לכריתת הרגל. למזלו בעת ההמתנה לניתוח הופצץ בית החולים ונחרב עד היסוד. הוא היה בין היחידים שניצלו. הוא הצליח לזחול מההריסות לחווה של איכר צרפתי, שאיפשר לו להסתתר בדיר החזירים. זמן קצר אחר כך הגיע צבא השחרור האמריקאי. האיכר מסר את שלמה לצבא האמריקאי. הם שלחו אותו לבית החולים, שם הצילו את רגלו. סיפור סוף תקופת השבי סופר במשפחה.

עדות על השבי של שלמה הגיעה לארץ ביולי 1941 בהיותו במחנה השבויים בקורינט. השבי של שלמה נמשך בין השנים 1941 – 1945.

שבוי מלחמה – 28.4.1941 – 11.5.1945

אנגליה -           12.5.1945 – 24.6.1945

מזרח התיכון -    25.6.1945 – 6.7.1945

מצריים -            7.7.1945  - 9.7.1945 .

שלמה פלס היה שייך לאיגוד החיילים המשוחררים בישראל. במכתב רשמי מאיגוד החיילים המשוחררים בישראל נכתב, כי שלמה שרת בצבא הבריטי מ - 19.8.1940  – 12.2.1946 .    

לאחר שחרורו מהצבא הבריטי הוא התחיל לעבוד ב"תנובה". הם התגוררו ב"מעונות עובדים" בגבעתיים. רק בסוף שנות החמישים עברו לגור ברחוב גלבוע 10 גבעתיים.

שלמה נודע כאיש רעים, עוזר לזולת בעצות ובנתינה. השנים הקשות שעבר בשבי לא באו לידי ביטוי בחיי היום יום. ביתו היה פתוח למשפחה ולחברים. היה מאיר פנים לכולם. כאחיינית מצאתי שם בית חם שני. הוא דאג לשלב את גיסו, אבי, בעבודה ב"תנובה".

לזוג נולד בן 1946 ושמו זאב. הוא נפטר בגיל שנה בעקבות מחלה. אחיו הצעיר של שלמה, משה, יליד 10.10.1925 נפל במלחמת העצמאות ב-9.7.1948 בכיבוש תל-א-צפי במסגרת חטיבת "גבעתי". משה קבור בבית הקברות בנחלת יצחק. שלמה האח הבכור קיבל את האותות ומעטפות יום הזיכרון למשה. שלמה היה האח שאיחד את משפחת פולסקי – פלס.

שלמה נפטר חודש לאחר שהתגלתה לו מחלה ממארת. הוא נפטר בבית החולים "בלינסון" 15.7.1967 . קבור בבית הקברות "נחלת יצחק". בבית קברות זה קבור גם הבן זאב בחלקת הילדים.

אהרון וויצמן

מ.א. 13512  מס' שבוי 4875 פלוגה 608 (Aron Wajcman) אהרון וויצמן 

אהרון ווייצמן נולד בבנדין שבפולין ב- 15 בינואר 1922  ט"ז בטבת תרפ"ב, כילד הצעיר ביותר להוריו  משה ופסיה וויצמן, להם היו בנוסף בן אחד ושתי בנות. בהיותו בן שנתיים, עלתה המשפחה לארץ ישראל בעלייה הרביעית והתיישבה בירושלים. הם התגוררו ברחוב יפו מול מגרש הרוסים עד שנת 1936, כאשר המשפחה עברה לתל אביב והתגוררה ברחוב עין הקורא 11.

בתל אביב הוא למד בבית הספר תחכמוני והיה תלמיד מצטיין שהיה חביב על חבריו ותלמידיו. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, הצטרף לנוער העובד ועבד בסחר בחומרי בניין בתל אביב ואף התגייס לשורות "ההגנה".

ב- 27 בנובמבר 1940, חודשיים לאחר ההפצצה האיטלקית על תל אביב, התגייס אהרון בגיל 17.5 לחיל החפרים הארצישראלי, עבר טירונות בסרפנד. והוצב בפלוגה  608 מ.א. 13512.

 בינואר 1941 עברה היחידה למדבר המערבי ואחרי תקופה קצרה בטוברוק, שם היה מעורב בעבודות מזח ועבודות עפר, הועברה היחידה יחד עם חיל משלוח של הצבא הבריטי, ליוון נמל פיראוס בסוף מרץ 1941 כדי לסייע בהגנה מפני פלישת הנאצים.

לאחר הפלישה הגרמנית ב- 6 באפריל 1941, נסוגו הכוחות הבריטיים לכיוון קלמטה בדרום יוון, שם בליל 28 באפריל, נצטוו להיכנע על ידי המפקד הבריטי בריגדיר פאררינגטון. למחרת בבוקר 29 באפריל בשעה 9:30 הגיעו הצנחנים הגרמנים קבצו את כל החיילים של בעלות הברית לחוף הים והעבירו אותם לקורינתוס שם הם הוחזקו בתנאים ירודים עם מעט מאוד אוכל במשך 6 שבועות.

לאחר מכן הם הועברו לסלוניקי והוחזקו בתנאים קשים ביותר במשך שבועיים; הכוח צעד לאורך 45 מיילים על פני הרי האולימפוס. לאחר מכן הם הועברו לקרונות רכבת, 50 חיילים בקרון, למסע רכבות בן 8 ימים לסטלאג 18 א בפולקסברג, אוסטריה, לשם הגיעו ב- 1 ביולי 1941, שם אהרון הפך לשבוי מספר 4875. אהרון וחבריו הוחזקו בסטלאג 18A במשך חודש כאשר הצלב האדום התערב והם הגיעו לסטלאג 8B ליד Lamsdorf שבשלזיה עילית ב -1 באוגוסט 1941.

ב- 7 במרץ 1942, 12 רבי טוראים (קורפורלים) ובהם אהרון נשלחו לעבוד בחווה ליד רטיבור שם בילו 34 חודשים בעבודה משעה 2:30 בבוקר עד 18:30 בלילה עם שתי הפסקות בין לבין. בתקופה זו קיבל אהרון חבילות מזון וסיגריות מהצלב האדום ובני משפחה בארץ ישראל ובאוסטרליה.

אהרון היה עד לזוועות השואה כאשר יצא לעבודות כפייה בפולין באזורי קטוביץ, סוסנוביץ, וייכסל וטסין, שם הוא וחבריו האסירים פגשו קבוצות אסירים יהודיים שהוחזקו בתנאים קשים ביותר  ע"י שומרים נאציים.

ב- 11 בינואר 1945, עם התקדמות הצבא הרוסי, הוחזרו אהרון וחבריו לסטלאג 8 B שם הוכרחו בכוח לצעוד 280 ק"מ לכיוון גורליץ (במה שמכונה "צעדת מוות") שם "זכו" להפסקה של שבוע ואז נאלצו לשוב ולצעוד ללא הפסקה כ- 6 שבועות בשלג עם מעט מנוחה ומעט אוכל וללא מחסה בזמן השינה. רבים נספו במהלך מצעד זה ואחרי 960 ק"מ הגיעו בסופו של דבר למחנה בבאד אורב הסמוך לפרנקפורט ב 23 במרץ.

ב -2 באפריל הגיעו יחידות שריון של הארמייה ה- 7 בצבא האמריקני, ושחררו את המחנה. 3 ימים לאחר מכן הועברו האסירים לאנגליה כשאהרון נשלח לבית הבראה בניוקאסל. הוא שהה 6 שבועות באנגליה, לאחר מכן חזר באוניה למצרים ומשם חזרה לארץ ישראל.

.בהגיעו לא"י השתקע בחיפה שם עבד בבית היציקה של וולקן ולאחר מכן הוא וחברו הפעילו מזנון בכפר טירה.

אהרון היה חבר פעיל ב"הגנה" ועם פרוץ מלחמת העצמאות (נובמבר 1947), הוצב בחיפה, נלחם בכנופיות ערביות  שתקפו את העיר מכל עבר.

ב- 15 באפריל 1948 (ו' בניסן תש"ח) אהרון נהרג על ידי צלף כאשר מיהר לעזור לחבר פצוע. אהרון נקבר למחרת בבית העלמין הצבאי בחיפה בקבר 10, שורה 32, חלקה 1, אזור א. הוא היה רק בן 26 בנופלו.

יהי זכרו ברוך.

Aron Wajcman (Weizman) was born in Bedzin, Poland on 15 January 1922 (15 Tevet 5682).  He was the youngest child of Moshe and Pesia Wajcman and had one older brother and two older sisters. In 1923, when Aron was 2 years old, the family arrived in Palestine on the 4th Aliyah and settled in Jerusalem.  They lived in Rechov Yaffo opposite the Russian compound until 1936 when the family moved to Tel Aviv and lived in 11 Ein Hakore Street.

In Tel Aviv he studied at the Tachkemoni School in and was an outstanding student who was liked by his fellow students and teachers. He graduated with honours, joined the Histadrut Labour Youth and worked in building materials trade in Tel Aviv as well as becoming a member of the Haganah.

On 27h November 1940, 2 months after the Italian bombing of Tel Aviv, Aron at the age of 17½, enlisted with the Palestine Pioneer Corps (PPC) at Sarafand. He joined Unit PAL/608 Coy. AMPC, Service No 13512.

Aron’s unit left Palestine in January 1941 and after a short period in Tobruk where he was involved in dock and stevedoring work, the unit was transferred to Greece to help defend the country from an impending enemy invasion arriving in Piraeus in late March 1941.

After the German invasion on 6 April 1941, the British-led forces were on the defensive for 3 weeks, retreating towards Kalamata in the south where on the night of 28 April, all allied troops were ordered to surrender by the British Commander Brigadier Parrington. The next morning at 9:30 am the German paratroopers arrived and herded all the allied soldiers, including the PPC to the seashore and then transferred them to Corinth where they were kept in poor conditions with very little food for 6 weeks.

They were then transferred to Salonika and kept under more atrocious conditions for two weeks; force marched for 45 miles across the Olympus Mountains. They were then herded into rail wagons holding 50 soldiers per wagon for an 8 day train journey to Stalag 18A in Volksberg, Austria arriving 1 July 1941 where Aron became POW 4875. They were held in Stalag 18A for a month when the Red Cross intervened and they ended up in Stalag 8B near Lamsdorf in Upper Silesia on 1 August 1941.

On 7 March 1942, 12 corporals including Aron were sent to work on a farm near Ratibur where they spent 34 months working from 2:30 in the morning until 6:30 at night with two breaks in between. During this period, Aron received food and cigarette parcels from the Red Cross and family members in Palestine and Australia.

Aron was a witness to the Holocaust when out on work parties into Poland in the Katowitz, Sosnovitz, Weichsel and Tessin regions he and his fellow prisoners passed many Jewish civilians being mistreated and in atrocious conditions.

On 11 January 1945, with the Russians in rapid advance, Aron and his colleagues were taken back to Stalag 8B where they were immediately force marched 280 km in the direction of Gorlitz where they were detained for a week and then forced marched non-stop for 6 weeks through the snow with little rest and little food and no shelter when sleeping. Many perished during this march which after 960 km eventually reached a camp at Bad Orb near Frankfurt on 23 March.

On 2 April tanks from the American 7th Army liberated the camp and 3 days later the prisoners were repatriated to England with Aron sent to Keele Hall Newcastle Staffs. He spent 6 weeks in England after which he returned by ship to Egypt and then back to Palestine.

He moved to Haifa where he worked in the Vulcan foundry after which he and a friend operated a food buffet in KfarTira.

He was a dedicated member of the Haganah and at the outbreak of the War of Independence (November 1947), he was based in Haifa fighting rioting Arab gangs which were actively attacking the city from all sides.

On 15 April 1948 (6 Nisan 5708 Aron was killed by a sniper when he rushed to help a wounded friend and was buried the next day in the military cemetery in Haifa in Grave 10, Row 32, Plot 1, Area A. He was only 26 years old.

May his memory be a blessing.

אברהם אזולאי

אברהם אזולאי - מ. אישי 13771 מ. שבוי 6356 פלוגה 608

אבי נולד בעיר העתיקה בירושלים, בתאריך 5.8.1922, בן לימינה וניסים, ילידי מרוקו ואח לשמחה, סמי, עליזה ויהודית.

בתאריך 18.12.1940 חיכה לאביו החולה, בשער בית החולים  האנגלי בירושלים, בשעה שאביו אמור היה להשתחרר מבית החולים וביקש ממנו לחתום על מסמך. אביו חתם ללא הבנה שבנו בן ה 16 מתגייס למעשה לצבא הבריטי. הענין התגלה משלא חזר הביתה ואמו שהמתינה לשובו החלה לדאוג, מה עוד שגילתה שבעלה חתם על מסמך כלשהו. האם המודאגת נסעה מיד לבסיס שנלר , בירושלים ולאחר שהפכה כמה שולחנות, הסתבר לה שבנה כבר גויס ועמד להשלח למלחמה ואי אפשר היה לשחררו מהצבא.

אבי גויס לגדוד החפרים של הצבא הבריטי, כשהוא בן 16 ועבר תקופה קצרה מאוד של אימונים בבסיס סרפנד, לימים מחנה צריפין. היה בפלוגה 608, שימש כנהג ומספרו האישי היה 13771.

הוא נשלח מיד לצפון אפריקה והשתתף בקרבות בטוברוק ואל עלמיין, כנגד צבאו של רומל.

לאחר תקופה קצרה הועבר עם גדודו ליוון.  נפל בשבי ליד העיר קלמטה שביוון ב 29.4.1941, לאחר חודש של לחימה עיקשת.

השבויים הועברו בקרונות משא למחנה מעבר 2 בגרמניה ואבי ומספר חברים ניסו לברוח  מהרכבת על מנת לחבור לפרטיזנים, אבל נתפסו והועברו יחד עם שאר השבויים , לאחר תלאות רבות למחנה סטאלאג VIII B בלמסדורף , בשלזיה שבפולין. מספר השבוי שלו (POW) היה 6356.

הוא היה שבוי כ 4 שנים בסטאלאג 8 ועבד כל התקופה במכרות הפחם. זכורים לי היטב סיפוריו הרבים לגבי תקופת השבי , כמו הסיפור על כך שמדי פעם היה פוצע את עצמו במתכוון בידיים וברגליים ומשפשף לתוך הפצע בצל עד שהמקום היה מזדהם ומתנפח ובכך היה מרוויח כמה ימים ללא העבודה במכרה הפחם. הוא זכר לטובה רופא גרמני, שאיתו נוצרו יחסים טובים ובזכותם כנראה, התאפשר לו לחזור על המעשה מדי פעם.

סיפור אחר היה על כך שבערב מסויים עברו הוא וחבריו בין כל פחי האשפה במחנה על מנת לחפש שאריות אוכל וכאשר מצאו ערימה של קליפות תפוחי אדמה, ערכו ממש מסיבת אוכל במגוריהם.

בינואר 1945 , עם התקרבותו של הצבא האמריקאי, הוצאו השבויים ל "צעדת המוות", לכוון ברלין.  זכורים לי היטב סיפוריו לגבי הקור המקפיא וההליכה בשלג עם נעליים קרועות וללא לבוש מתאים. רבים מחבריו למסע פשוט צנחו במהלך הצעדה, או שנורו על ידי הגרמנים והושארו מאחור. הוא זכר היטב את שחרורם של אלה שנותרו, על ידי הצבא האמריקאי ב 29.4.1945.

כל השבויים הגיעו במצב תזונתי רע ביותר, רזים ומורעבים. חלקם נשלח לארץ וחלקם נשלח לאנגליה, אבי הגיע לניו קאסל, למחנה החלמה.

בכרטיס התשלומים הצבאי של אבא ישנה קבלה חתומה על ידו שמאשרת שקיבל חופשה בת 14 יום ושאין לו תביעה לגבי חופש נוסף על חשבון הצבא.

בניו קאסל הכיר בחורה בשם ננסי ונשא אותה לאשה וב 15.4.1946  נולד לו בן, ג'יימס , שלימים שינה את שמו לאלברט. אבי רצה לחזור לארץ, אך מסתבר שאבי אשתו לא התיר לה לעשות זאת ולכן עזב את אנגליה וחזר לישראל, מתוך תקווה שיצליח בעתיד להביא את אשתו והילד לארץ, מה שלא עלה בידו. החלק הזה בחייו היה מוסתר מאיתנו שנים רבות ואבי לא דיבר עליו מעולם.בארץ הסדיר את גירושיו, פגש את אימי ונישא לה  באחת מהפוגות המלחמה ב 7.12.1948  והם הביאו לעולם את אחותי הגדולה,  אותי ואת אחי הקטן. (לימים ניסיתי לאתר את בנו, בתחילה בסתר, מפחד מתגובתו של אבי, אך בסופו של דבר סיפרתי לו על חיפושי ולמרות "התעלמותו" מהנושא, מדי פעם היה שואל מה התחדש .בסופו של דבר הצלחתי למצוא את הבן ,למיטב זכרוני בשנת 1974, שבנתיים נישא והוליד בן. היינו בקשר מכתבים מספר שנים והוא אף היה אמור להגיע לארץ, ביקור שאבי מאוד התרגש לקראתו. אבל הביקור לא יצא לפועל והקשר ניתק.)

במלחמת השחרור התגייס לצהל ושירת כנהג אמבולנס וכנהג בשיירות שהעבירו מזוון לירושלים, בדרך בורמה, בזמן המצור על ירושלים. עבד ימים כלילות בהעברת פצועים והרוגים לבתי החולים וסיכן את עצמו על מנת להביא קצת מזון ומים למשפחה.

בחייו האזרחיים עבד שנים רבות מאוד כנהג מונית, קם  מוקדם מאוד בבוקר ועבד עד שעות מאוחרות בלילה, כולל שבתות וחגים  ובילינו זמן מועט בחברתו. תמיד הקפיד על חליפה ועניבה והתעקש לגהץ  את מדיי, בזמן שירותי הצבאי. תמיד הקפיד על גיהוץ פס הרוחב בחולצה, כמנהג הצבא הבריטי. כנראה שסיגל את קוד הלבוש האנגלי והיה קשה לו להשתחרר ממנו. בתחנת המוניות נהגו, משום כך לקרוא לו "אונסיס", למרות שהיה "תפרן" לא קטן.

לימים, כאשר היינו כבר בוגרים חזר וסיפר לנו סיפורים מסמרי שיער על תקופת השבי, כמו הסיפור הידוע על הבצל, ארוחת "המלכים" של קליפות תפוחי האדמה והסיפור על חברו שאיבד את שפיות דעתו, מרח את עצמו בריבה ורץ אל הגדר החשמלית. אוכל מבחינתו היה הדבר החשוב ביותר ולמרות שהפרוטה לא תמיד היתה מצויה בכיסו, תמיד היה ביתנו שופע באוכל...שלא יחסר.

בגיל 77 אושפז בהדסה עם קשיים בנשימה ובבדיקת הסיטי התברר שחלה בסרטן הריאות. כנראה גם בגלל שנים של עישון, אך ללא ספק בגלל העבודה במכרות הפחם בזמן השבי.

מהלך המחלה היה אגרסיבי והעברנו אותו לבית החולים הצרפתי שסמוך לעיר העתיקה.כעבור 10 ימים בלבד, כחודש לאחר אבחון המחלה,  בתאריך 26.8.1999, הוא נפטר, כשאני מחזיקה את ידו.

זה היה אבא, איש שעבר תלאות נוראיות ואף פעם לא חלק אותן אתנו עד הסוף, סיפורים היו לרוב, אבל הסבל הנורא לא נודע לנו במלואו. אולי בעקבות כך הוא היה אדם שלא הפגין רגשות, למרות אהבתו לאימי ולנו...אבל תמיד  היינו בראש מעייניו וכל חייו עבד קשה מאוד בכדי לפרנס אותנו.

בינואר 2019 נוצר סוף סוף קשר עם נכדו של אבא , מרטין . הנכד בנסיון לצייר את עץ המשפחה שלו, הגיע אלי דרך פייסבוק . בערב אחד קיבלתי ממנו הודעה ושנינו היינו נרגשים ביותר.  בספטמבר 2019, נפגשנו אחותי ואני עם אחי האנגלי,בנו והמשפחה, ומאז שומרים על קשר

ת.נ.צ.ב.ה

אברהם דייגי

אברהם דייגי - מ. אישי  11020 מ. שבוי 8300 פלוגה 602

נולד בשנת 1910 בבודפשט  לזיגמונד ואילונה. בן 21 באפריל 1931 מתגייס לצבא ההונגרי ליחידת האופנוענים, שם שרת כסמל שנה וחצי.  בספטמבר 1938, הוא שוב מתגייס לצבא ההונגרי. ערב פרוץ המלחמה, עוזב אברהם  את הונגרייה  בחופזה. משאיר אחריו את אימו ואביו ולאחר מסע ארוך, מצליח להגיע לישראל כתייר. בפברואר 1940 התגייס לחיל החפרים,  ע"י הצגת מסמכים מזוייפים ויצא כרב טוראי וכמש"ק עם פלוגתו למדבר המערבי. הוא נשלח עם פלוגתו ליוון ונפל בשבי, בקלמטה, ב29.4.1941.  אברהם סיפר כי ברח מהשבי מספר פעמים, בין היתר מבעד לצוהר בקרון הבקר וזכר לטובה את התושבים היווניים אשר עזרו לו מאוד. הם נתנו לו חמור עליו רכב בהרים. שיערו האדמוני וזקנו ארכו ובכל כפר אליו נכנס,  הוא זכה לכינוי "כריסטוס" או "ג'יזס",  מאחר והזכיר להם את האיקונה של ישו.  שמו הופיע ברשימת החללים ה 21 של הצבא הבריטי. אברהם  הגיע ללמסדרוף ודיווח בעדותו כי היה במחנה בשם חלם. אך פרט לכך, לא הוסיף. על היחס הקשה לו זכה במחנה העונשין חלם, למדה משפחתו, רק בשנים האחרונות. אברהם שוחרר מהשבי הגרמני ע"י הצבא האמריקאי, ב- 29.4.1945, והועבר להמשך החלמה בלונדון. שבועיים בדיוק אחר שחרורו, הוא נישא לשארי קרמר מי שהייתה זוגתו שנים קודם ואשר איתה הקפיד לשמור על קשר מכתבים רעוע לאורך שנות השבי.  לאורך השנים, הוא עבד כעוזר מחקר במשרד החקלאות. אברהם נפטר ב1980 בביתו בטבעון, ולצידו אשתו.  ביתם – נילי, שני נכדיהם טליה ואלדד, חתנם מעוז וכלתם טליה ושני ניניהם, נוגה ואסף, מספרים בגאווה את סיפורו. נכדתו של אברהם, טליה, ייזמה, הקימה ומובילה את פורום המשפחות.

סבא תמיד אמר כי סיוטי הלילה שלו, הם תוצאה של אירוע שבמהלכו הרכב בו נסע, עלה על מוקש, ליד בנגאזי. כל הנוסעים נהרגו ורק הוא ומי שישב לידו ניצלו. היום אנו בטוחים, שאלו לא היו הסיוטים היחידים שליוו אותו כל חייו. למזלנו, סבתא השכילה לספר לנו, את כל ששמעה ממנו. את החורים שהשאיר לי בגבינה, ממלא רק הגעגוע.

אריה מנדלברג

אריה מנדלברג - מ. אישי  12875 מ. שבוי 6328 פלוגה 603

נולד בפולין בשנת 1913, ליוסף יהושע מנדלברג וחיה לבית גוטליב. החמישי מבין שבעה ילדים. בהיותו בן 21 נפטר אביו.  אחותו רייזה בעלה ושלושת ילדיהם נספו בשואה. בין השנים 1937/8 היה בהכשרה והמתין לקבלת אשרת כניסה לארץ ישראל. משלא הגיעו האשרות רכשה תנועת "הנוער הציוני", מקום באניית המעפילים  "ג'פו ב' ". לאחר תלאות,  כחלוץ מעפיל, הגיע ב 14.5.1939 לפתח-תקווה מחנה יהודה. הצטרף לחברי "ההגנה" לשמירות ולאימונים. עבד בפרדסי פתח-תקווה עד 21.10.1940 מועד גיוסו לצבא הבריטי והוצב לחיל החפרים. ונשלח למדבר המערבי, משם, הועבר עם יחידתו ליוון. ב 29 באפריל 1941, בחוף קלמטה,  נפל בשבי. ב28.4.1945 יצא לחופשי. הגיע לאנגליה ב10.5.1945, משם,  יצא באנייה מליברפול לאלכסנדריה ומאלכסנדריה ברכבת לארץ. גר ביד אליהו. השתתף בשמירת קו ההגנה: שכונת התקווה – כפר סלמה נטל חלק בהפגנות המחאה נגד הספר הלבן וובפעולה בשפיים בשנת 45. ב-1.4.1947 נישא לחנה לבית וולפו ונולדו להם שתי בנות נירה וורדה וששה נכדים (עידית, יניב, איתי, יעל, ענת, עמרי). בשנת 1951 המשפחה עברה לפתח תקווה לשכונת וותיקי ההסתדרות פג'ה. היה שותף בביח"ר לוופלים "פישינגר". למרות היותו מבוגר, פדוי שבי, נשוי ואשתו בהריון מתקדם, התגייס לשירות הצבאי בצה"ל. בתעודת השחרור, נרשם: "הצטיין בשרותו המסור והנאמן, בעל משמעת ואחריות רבה, התנהגותו הייתה תמיד למופת". השתתף גם ב"מבצע קדש". בעל אותות "הקוממיות", "ההתנדבות", "אות הלוחם בנאצים"  ו"עלה". לאחר שחרורו מצה"ל עבד בחבל לכיש, כמפעיל טרקטור, בהכשרת הקרקע לקליטת  עלייה. משנת 1953 ועד פרישתו בשנת 1979 עבד בקו-אופ אגודה צרכנית שיתופית בע"מ. לאחר פרישתו ממש את אהבתו הגדולה ללמוד,  לרכוש ידע, לשקוע בעולם הספר ולשחק עם נכדיו. בבית לא דבר על תקופת השבי, היה אלבום תמונות ומדליות מהצבא הבריטי. אך המילה שבי, לא הוזכרה על ידו. נפטר מדום לב בשנת 1992 בהיותו בן 78. נטמן בחלקת ותיקי ההגנה בפתח – תקווה.

משה צבי גרינבלום

משה צבי גרינבלום  - מ. אישי.  12374 מ. שבוי 4603 פלוגה 606

נולד בפולין 1919 בזויחוסט וגדל בורשה.   בן לרחל ויעקב יונה גרינבלום. בשנת 1934 תרצ"ד, עלה עם הוריו ומשפחתו לארץ ישראל לפלשתינה לכפר עטה.

לאחר עלייתו למד כנער בבי"ס למלאכה בטכניון. בתקופת המאורעות 1936-1939 התנדב לשורות "ההגנה" להגן על ביתו ותושבי כפר עטה היהודים מול התקפות הערבים.  אבא נענה לקריאת הסוכנות והתנדב לשרת בצבא הבריטי, 18.9.40, מתוך מטרה להילחם באויב הנאצי להציל את אחיו באירופה. תחילה, שירת במדבר המערבי ובתחילת מרץ 1941 עלה עם פלוגתו לסיפונה של האוניה האוסטרלית" פרת" ועמה הועבר ליוון. נשבה בקלאמטה. שם סבל מחרפת רעב, צמא והשפלה. לאחר שלושה חודשים הועבר עם יתר השבויים למחנה וולפסברג באוסטריה בקרבת הגבול היוגוסלבי. ביולי 1941 ריכזו אותם במבנים שנועדו לשמש כאורוות ורפתות. הצפיפות הייתה רבה, המזון מועט ותפל והרעב הציק והתיש. הם ישנו על מצע קש שרחש כינים. הרבה שעות היו עסוקים בעמידה בתור למנת התה או המרק. תקופת המעבר של וולפסברג נמשכה עד סוף יולי. אחרי שלושה חודשים מיום נפילתם בשבי הגרמני, הגיעו ללאמסדורף סטאלג 8B. משם, מועבר למחנות עבודה שונים ביניהם יאקובסואלדה, בו הועסק בכריתת עצים ביערות ועבד במכרות פחם. בינואר 1945 ניתנה פקודה לעזוב את המחנה ועם עוד 3000 חיילים שבויים יצאו מגרליץ בצעדה, מלווים בחיילים גרמנים לכיוון ברלין. צעדו חודשיים וחצי סבלו מקור, רעב,  רגליים קפואות וכושלות. לאחר חודשיים וחצי נותרו 800 איש, רבים מתו ברעב, מהקור או שנורו. ב 30 במרץ 1945 שוחררו ע"י החיילים האמריקאים והוטסו לאנגליה. שם נחקרו וערכו להם בדיקות רפואיות. שם הוא זכה  לאימוץ ע"י משפחה יהודית. לאחר מספר חודשים הפליגו מאנגליה למצרים ומשם באוטובוסים לא"י"

גדליה צייזל Gedalie Zeisel

גדליה צייזל  - מ. אישי.  13375 מ. שבוי 4799 פלוגה 608

נולד בנובי סונץ' (פולין) ב5 לינואר 1914, למד בבי"ס "תלמוד תורה" בהמבורג, גדליה עלה לארץ ב1933 כחלק מעליית הנוער, כאשר אימו נשארת בגרמניה. הוא עבד בחקלאות בכפר יעבץ וטירת צבי. כשמלחמת העולם ה-2 החלה, הוא התגייס לחיל החפרים בצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים.

הוא לקח חלק בקרבות נגד הצבא האיטלקי בגבול לוב-מצרים בינואר 1941, ולאחר מכן נשלח ליוון כחלק מהמבצע הבריטי לעצירת הפלישה הגרמנית ליוון.

ב29 לאפריל 1941, יחד עם 1500 חיילים יהודים נוספים, הוא נפל בשבי הנאצי ונשלח לסטאלאג למסדורף, שם הוא עבד באזור טרנוביץ' במרחק של 200 ק"מ מכפר הולדתו בפולין.

כשהצבא האדום התקרב לסטאלאג, הגרמנים החלו לפנות את שבויי המלחמה לכיוון מערב על מנת לעכב את השחרור שלהם. ב22 לינואר 1945, בתנאי חורף קיצוניים במיוחד, השבויים החלו מסע של 600 ק"מ מערבה לתוך גרמניה.

המסע הסתיים ב10 לאפריל 1945 באזור ציגנהיין ליד פרנקפורט.

גדליה חזר לארץ, התחתן עם דינה ונולדו לו שלושה ילדים.

 הוא נפטר בשנת 1984 בניו יורק.

Born in Nowy Sacz (Poland) at 5 January 1914, educated at Hamburg Talmudtorah Realschule. Gedalie came to Palestine on 1933 as part of "Aliyat Hanoar", leaving his mother in Germany. He worked as a farmer in Kfar Yavetz and Kibutz Tirat Zvi. When WW2 began, he joined the British Army Pioneer Corps to fight the Nazis.

He took part in fighting against the Italian army in Egypt-Libya border in January 1941, before being deployed to Greece as part of the British campaign to stop the German invasion to Greece.

On 29 April 1941, together with 1500 Jewish soldiers, he became a POW of Nazi Germany. The group headed to Stalag 8-b Lamsdorf, were he was assigned to a work group in Tarnowitz area, 200 km from his birth place in Poland.

As the Soviet army was advancing, the Germans decided to evacuate POW camps, to delay liberation of the prisoners. On 22 January 1945, in extreme winter conditions, a 600 km journey westward started.

The march has ended on 10 April 1945 in a German town called Ziegenhain, near Frankfurt.

Gedalie returned to Palestine, Married Dina and had 3 children.

He passed away in New York in 1984.

חיים משה ברפמן

חיים משה ברפמן  - מ. אישי.  10958  פלוגה 602

חיים נולד בורשה להוריו ברכה לבית קאסנר ואברהם ברפמן. הוא ושני אחיו שמואל ואחיו התאום מרדכי למדו במוסדות חינוך יהודיים החל מהחדר ועד סיום לימודיהם. שלושתם היו חברים בתנועות נוער יהודיות, חיים היה פעיל בתנועת בית"ר.

בשלב מסויים, כדבריו, החל להתעורר בו "הג'וק הציוני", והוא החל לבדוק דרכים לעלות לארץ ישראל. בפלוגת הבית"ר אליה השתייך היה מנהיג כריזמטי בשם עורך דין ראפל, והוא עם עוד כמה החליטו על צעדה מורשה לארץ ישראל. הצעדה יצאה לפועל בוקר אחד, אבל נעצרה על ידי המשטרה כעבור כעשרים קילומטר.

כישלון צעדת בית"ר לא ביטלה את רצונו ולא עירערה את בטחונו של חיים משה, והוא המשיך לבדוק דרכים לעשות זאת. אחרי אין-סוף נסיונות יצאו הוא וחבר בוקר אחד מהבית, נדדו על פני פולין, אוקראינה ורומניה, עד אשר עלו על אוניה שהובילה אותם מקונסטנצה לחופי הארץ (הסיפור ארוך, ולכן לא ניתן כאן לפרט).

עם פרוץ מלחמת העולם חי חיים משה בקיבוץ קרית ענבים. בעבודתו בקיבוץ הוא הוביל תוצרת חלב מהקיבוץ לתנובה בירושלים, ובאחת מנסיעותיו לעיר החליט להתייצב אצל לשכת הגיוס ולהתנדב לצבא הבריטי. למרות ההתנגדות שהובעה בקיבוץ, בתחילת 1940 היה חיים משה חייל בצבא הוד מלכותו. הוא עבר אימונים בסרפנד ואחר כך הפך חייל מן המנין בגדוד שתיים של החפרים שירד מצריימה.

"קצת לפני פסח זז הגדוד שלנו לאמריה, שם עסקנו בהקמת מחנה, בביצורים, הכנת פיליבוקסים, חפירות ומיגון. אחר כך עברנו למרסה-מטרוח, ושם צורפנו ליחידות לוחמות שהוצבו שם וכבר היו מעורבות בלחימה. המלחמה בצפון אפריקה כבר החלה. האיטלקים היו מפציצים מהאוויר ללא הפסקה, ובמיוחד במרסה-מטרוח, שבגלל זה קראנו לה "בית קברות".

הם התקדמו מערבה די מהר, והגיעו עד לוב כבר בתחילת הקיץ.

"הקיץ שם היה כל כך חם והחול עף בקלות ונדבק לכל. סופות החול היו קשות מאוד וחסמו כל שדה ראיה. כדי לא ללכת לאיבוד ולמצוא את דרכנו  נאלצנו לתלות חבלים בין האוהלים ולהחזיק בהם. אכלנו אוכל משימורים בלבד משום שהחול מנע תפקוד נאות של המטבח. את שאריות האוכל נאצלנו לזרוק כי החול דבק בהם מיד."

לקראת סוף חורף 1941 הם חזרו לאמריה ומשם לפיראוס שביוון על גבי ספינות "באטורי". הגדוד הגיע לפאלרו ושם הקים מחנה, בפאלרו סופח חיים משה ליחידת חבלה.

בשלב זה האוייב כבר השתלט על חלקים נרחבים ביוון ובחודשי האביב המצב היה בכי רע. "כדי לעכב את התקדמות הגרמנים פוצצנו את המנהרות בהן עברה המסילה ששימשה אותם ואחר כך נסוגנו לעבר קלמטה, בה התכוונו לסגת בעזרת הצי הבריטי ולהפליג לכיוון כרתים."

המצב היה כל כך רע, שאפילו אספקה לא הגיעה. "יצאתי לכפריים וניסיתי להשתמש במעט כסף שהיה כדי לקנות מהם מוצרים. המוצרים שימחו מאוד את חברי הרעבים."

"הוחל בפינוי באמצעות ספינות מילוט, אבל לנו הודיע שליחידות אחרות יש עדיפות (!) כעסנו, אך צייתנו לפקודה. מאוחר יותר נודע לנו שהאונייה טורפדה ושסבלה אבידות כבדות בנפש."

"בינתיים קיבלנו הוראה להתחיל בהשמדת ציוד, מסמכים ורכבים, לבל יפלו לידי האוייב". כל זה נמשך עד אשר ערב אחד חזר המפקד שלנו קפטן ווילסון מישיבת פיקוד דחופה והודיע לנו כי ממחר, 29 באפריל 1941 בשעה שש בבוקר, אנחנו שבויי מלחמה.

עוד בטרם חזר קפטן ווילסון החליט חיים משה שהוא לשבי לא הולך, וכך עשה. כאשר הועלו השבויים על הרכבות הצליח חיים משה לברוח ולהסתתר עד אשר יצאו הם לכיוון מערב ונעלמו באופק, ואז החל בנדודים ברחבי יוון כשהוא מוצא מקומות מסתור במערות, שדות וחורשות, וגם מסתייע ביוונים רבים אשר דאגו לו לאוכל ולמקומות מסתור מפני הגרמנים. קצרה היריעה כאן לתיאור את אשר עבר עליו, אבל בסופו של דבר הוא וחבר ארצישראלי בשם יואל בן יעקב, איתו נשאר חבר שנים רבות, הצליחו להגיע לטורקיה ומשם ברכבת בחזרה ארצה.

עם שובו לשירות אחרי חופשה קצרה חזר חיים משה לצפון אפריקה, הפעם ליחידה אחרת, והשתתף עם הגדוד שלו במתקפה באל עלמיין.

בתחילת שנת 1943 הועלו הכוחות על ספינות באטורי אשר שמו פעמיהן לחופי איטליה, ושם השתתפו בפשיטה על איטליה בשיתוף עם האמריקאים.

"מלבד המשימות הצבאיות ניצלנו אנחנו החיילים היהודים כל רגע "פנוי" לסיוע לאנשי הישוב בהם פגשנו, אשר היו שם כדי לארגן פליטים יהודים לצורך הבאתם לארץ ישראל. פעילות זו הסתרנו היטב מהמפקדים האנגלים."

בחודש אוקטובר 1943 חיפשו מהפיקוד מתנדבים ליחידת קומנדו שתנחת ביוגוסלביה, חיים משה התנדב, והמתנדבים הועברו למולפטה לצורך אימונים והכנה למשימות.

" לאחר חודשי הכנה ואימונים מפרכים יחד עם האמריקאים, נחתנו במספר יעדים לאורך חופי יוגוסלביה והצלחנו לצבור הישגים. בתחילת יוני 1944 פנינו לתקוף את האי בראץ. זאת לא היתה פעולה קלה ובעבורי זו היתה סיומה של הלחימה כי נפצעתי ונפלתי בשבי."

הפציעה לא היתה קלה והצריכה טיפול רפואי, אבל גם כשהוא פצוע, כואב ומדמם, ניסה חיים משה לברוח. הוא הצליח כברת דרך, אבל נתפס והועבר לכליאה.

החיים בכליאה לא היו קלים כלל וכלל, והם כללו חקירות תוך שימוש בכוח. הכוח הקשה על הפציעה. "סרבתי לשתף פעולה עם החוקרים, ועל כך שילמתי בכליאה בבונקר צר."

"איתנו במתקני הכליאה ביוגוסלביה היו גם פרטיזנים, ומצבם היה גרוע אף יותר. במהלך פרק זמן זה הועברנו ממקום למקום ברחבי יוגוסלביה, כשהמטרה להביא אותנו לאחד ממחנות השבויים שעל אדמת גרמניה."

  .במוסבורג הוא מחנה השבויים אליו הובא חיים משה בהתחלה A7 

"למרות שעדיין לא החלמתי מפצעי הבנתי שאין בכוונתי להישאר והתחלתי ליצור קשר עם "ועדת הבריחה". בכל מחנה שבויים היתה ועדת בריחה שכזאת, שבדקה אם השבוי באמת רוצה לברוח או שהוא שתול של הגרמנים. גם נאמר לי שלא אוכל לברוח לבד ושידכו אותי עם קצין בריטי ועם עוד ארבעה אחרים. גם החיילים הגרמנים סייעו לנו מבלי שידעו על כך. הם סיפקו לנו בגדים אזרחיים ודברים אחרים תמורת פולי קפה ודברים אחרים מחבילות הצלב האדום שנתנו להם.

נסיון הבריחה הראשון היה מוצלח עד נקודה מסויימת, והסתיים כעבור שבוע עם תפיסתם כשבטעות נכנסו למתחם מפעל גרמני לתחמושת. התפיסה עלתה להם במשפט בו נגזרו עליהם 21 יום בבונקר קר. כעבור זמן מה היה עוד נסיון בריחה כושל, בעקבותיו הוא והחבר הועברו לסטלאג אחר במארקט פונגאו באוסטריה.

 .הוא שם המחנה במארק פונגאוC18

בנוסף למעבר נגזרה עליהם עבודת פרך במכרה עופרת שבמקום. המכרה נקרא שושניק, מכרה שנגזל מבעליו היהודים. "היה עלי לקדוח נקבים בסלעים, לתוכם הכניסו הגרמנים חומר נפץ שפוצץ את הסלעים."

העבודה במקום היתה קשה מאוד, עם מעט מאוד הפסקות.

"במארקט פונגאו שמרו עלינו פולקסדויטשה, פולנים ממוצא גרמני שהזדהו עם גרמניה הנאצית ולא עם מולדתם. יום אחד הייתה לי התקלות עם אחד מהם לאחר שניסיתי להקל על כאבים מפצעי שטרם החלימו. בזמן שעמדתי שם נתן לי אחד מהשניים מכה חזקה עם קת של מאוזר. הייתי כל כך מופתע וכואב שאינסטינקטיבית הסתובבתי מהר ונתתי לו מכה שהפילה אותו לארץ. הוא נחבט חזק מאוד וכולם היו בטוחים שהרגתי אותו. הוא נלקח למרפאה ואני למפקד וממנו לבונקר כליאה. שוב נשפטתי ל-21 ימי כליאה".

הכליאה והפציעה לא דיכאו את נסיונות הבריחה והם נמשכו, במיוחד לאור העובדה שמצב החיילים הגרמנים נראה כאילו הם וגרמניה במצב רע.

"השמירה במחנה השבויים לקראת אביב 1945 נעשתה דלילה ביותר, עד שבוקר אחד ראינו שהשומרים לא מעירים אותנו בחמש בבוקר כמדי בוקר.

יצאנו החוצה וראינו שהם נעלמו, אז התחלנו לרקוד בשמחה ומיד אמרתי לחבר שכדאי להזדרז ולהסתלק מהמחנה, וכך עשינו.

יצאנו אל מחוץ למחנה ועשינו דרכנו לצד הכביש. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, אבל קיווינו לפגוש בחיילים בריטים או אמריקאים."

פתאום הופיע מולם טנק ענק שנראה כמו מפלצת. הם לא היו בטוחים שיספיקו לקפוץ לתעלה, אבל החליטו ללכת לכיוון הטנק כשמתוך הטנק נשמעה הצעקה "סטופ!" בגרמנית. "אין עצור, אנחנו שבויי מלחמה!" צעק חיים משה. מתוך הטנק קפץ אמריקאי גדל גוף ובידו טומיגאן.

"הסברתי לאמריקאי שאני מארץ ישראל, והוא שאל אותי ביידיש אם אני יהודי."

האמריקאי עידכן אודות המצב בשדה הקרב, לקח אותם לצומת, עצר פולקסוואגן פרטית, הוציא ממנה נוסעים גרמנים ומסר לחיים משה ולחבר את המפתחות והם נסעו משם.

בהמשך הם הועברו למקום ריכוז לפצועים ושבויי מלחמה בוילמסהאפן, שם עברו חיטויים וקיבלו בגדים חדשים, משם לאנטוורפן להחלמה והתאוששות, ושוב חיטוי. חיטוי הם עברו מספר רב של פעמים כדי להיפטר מזיהומים, כיני גוף וכל מה שדבק בהם גם כאשר הועברו לאנגליה.

במהלך השהייה באנגליה נבחרו 13 חיילים ארצישראלים להשתתף בקבלת פנים אותה ערך המלך בארמון, וחיים משה היה אחד מהם.

עם השחרור ניסה חיים משה לבדוק מה עלה בגורל משפחתו שנותרה בפולין, למרבה הצער רובם נרצחו על ידי  הנאצים ושותפיהם 

חיים משה השתחרר מהשירות הצבאי בקיץ 1945 ובחברת חיילים משוחררים נוספים הקים מפעל ליצור בלוקים לבניין בעפולה  בה התיישב.

בחודש אוקטובר 1946 נישא לנחמה ילידת ירושלים ולהם נולדו שני בנים ושתי בנות. 

הידע והנסיון אותו רכש סייעו בידו לאמן את אנשי הישוב לקראת מלחמת העצמאות. בין המבצעים בהם השתתף היה פריצת הדרך לירושלים הנצורה וכיבוש אילת, היא אום ראש ראש.

חיים חי חיים מלאים, עבד כל חייו לפרנסת המשפחה, ולא עצר גם בעשור התשיעי לחייו. הוא נפטר בחודש מאי 2012 כשהוא מותיר לילדיו, נכדיו וניניו מורשת עשירה.

חנן ש. כ"ץ

חנן ש. כ"ץ - מ. אישי 11721 מ. שבוי 4341 פלוגה 605​

נולד בשנת  1917 בפרנקפורט. גדל בברלין גרמניה.

בשנת 1933 – לאחר עלית הנאצים לשלטון, נאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר התיכון בברלין,

ויצא ללימודים בבית הספר למלונאות בלוזן – שוויץ.

בשנת 1937 עלה לארץ, ועבד במלון המלך דוד בירושלים, במקביל השלים בלימוד עצמי, בהתכתבות,  בחינות כניסה לאוניברסיטת לונדון    (מקבילות לבחינות בגרות).

בתקופת מגוריו בירושלים התגייס להגנה, ושירת כגפיר במשטרת הישובים. ב-1940 התגייס לצבא הבריטי שירת במצרים, וב-1941 ביוון נפל בשבי הגרמנים.

בתקופת השבי התחיל ללמוד בהתכתבות (באמצעות הצלב האדום) ראית חשבון. שוחרר בסוף אפריל 1945 ממחנה 383 בהוהנפלץ, גרמניה.

עם שחרורו מהצבא הבריטי בסוף 1945 חזר לארץ והתיישב בחיפה.

עם שובו לארץ חזר לפעילות בהגנה.

השלים לימודיו כרואה חשבון ופתח משרד עצמאי , אשר בו עבד עד לפטירתו בשנת 1979.

נישא למרים ונולדו להם שלושה ילדים. היה אוטודידקט וכל חייו למד בעצמו נושאים שעינינו אותו : היסטוריה, שפות ומתמטיקה. בשנות חייו האחרונות התחיל לכתוב מילון עברית – אספרנטו כ"כ החל ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. לא הספיק לסיים את שניהם עקב התקף לב שבהמשך גרם למותו. בזמן שהותו בשבי כתב יומן. בידנו נמצא רק החלק האחרון של היומן שנכתב בחודשים האחרונים של המלחמה. הוא וחבריו, שעקבו אחרי החדשות מהחזיתות באמצעות מכשיר רדיו שהחזיקו בסתר באופן בלתי חוקי,  כבר הבינו שסוף המלחמה וסוף תקופת השבי קרובים – השאלה איך יפגשו אותם.

ב-25 במרץ 1945 כתב ביומנו: " סוף סוף דווח על יחידה יהודית הלוחמת עם הארמיה השמינית באיטליה; אז אולי ישיבתנו כאן היא לא לשווא.."

יהודה יחיאלי

יהודה יחיאלי - מ. אישי  10727 מ. שבוי 6361 פלוגה 605

נולד ב 13.3.1915 בורשה בפולין, להוריו יחיאל ובלהה לנצר. משפחה אדוקה שומרת מצוות. נצר לשושלת רבנים מפורסמת משבט לוי. מורד במוסכמות הדת ולאחר שאחיו נהרג במהומות בפולין, נעשה פעיל בתנועת "החלוץ הצעיר". עובר הכשרה תרבותית וחברתית ומבקש לעלות לארץ. על מנת להימנע מגיוס בכפייה לצבא הפולני, אינו מחכה לאישור עלייה ועולה במסגרת עלייה ב' כבלתי לגאלי. נקלט בקיבוץ רמת רחל ומצטרף לשורות ההגנה כנושא נשק חוקי, בזכות היותו עובד במפעל האשלג בים המלח. בינתיים, נותק הקשר עם משפחתו שבפולין. מתגייס לצבא הבריטי, בפקודת ההגנה ונשלח באביב 1941, לאחר אימון במערב אפריקה, ליוון. נשבה בקלמטה, נשלח לקורינתוס, שורד את הרעב, ההשפלה והתנאים הקשים. צועד רגלית לסלוניקי ומשם בקרונות בקר לוולסבברג. ובהמשך למסדרוף. עובד בחווה ברטיבור. שם התנאים סבירים יחסית. בינואר 1945 נקרא בחזרה ללמסדרוף. מצורף לצעדת המוות לגורליץ. אחרי 6 שבועות של צעידות ללא מטרה, 960 ק"מ צעידה רגלית בתת תנאים, מגיעים לבאד-אורב, שם, באפריל 1945, משוחרר ע"י הצבא האמריקאי. טס ללונדון, להבראה בת שישה שבועות במהלך שהותו בלונדון, ביקר אותם, יו"ר הסוכנות דאז, דוד בן-גוריון, ואמר להם, בהחלטיות: "חבר'ה תהיה לנו מדינה". ב 22.4.45 פורסם בעיתון הישראלי "לחייל" כי 3 סמלים חזרו לארץ ביניהם יהודה יחיאלי. בארץ, היה עליו להשתקם בעצמו, כאשר כאבי הגב והרגליים בעקבות הצעדות לא הפסיקו עד יום מותו, המשיך בפעילותו בהגנה ושימש אחראי נשקייה בבת גלים. את הפנקס בו רשם את מלאי הנשקים והתחמושת בכל עמדה בבת גלים שמר עד יומו האחרון. במלחמת השחרור השתתף בכיבוש העיר חיפה ובמערך ההגנה על העיר. לאחר מכן התגייס לצה"ל. נפטר ב2001 ונקבר בקיבוץ כפר החורש.

יהודה סולמה

יהודה סולמה - מ. אישי  23156 מ. שבוי 6666 פלוגת תפעול הנמלים 1039

נולד בסלוניקי, יוון, בשנת 1913 למשה ורחל סולמה. לאחר שירות חובה בצבא היווני עלה לארץ והיה ממקימי נמל תל-אביב בשנת 1936. שם עבד כסוואר עד לסגירת הנמל בשנת 1965.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פסקה כמעט לחלוטין הפעילות בנמל עקב המצור הימי וההפצצות מן האוויר של  האיטלקים. בעקבות קריאת המוסדות הלאומיים והסוכנות היהודית ליהודי הישוב להצטרף למאמץ המלחמתי נגד גרמניה, התנדב יהודה לצבא הבריטי במסגרת פלוגת תפעול הנמלים 1039 של חיל החפרים (Royal Pioneers Corps). בראשה עמד הבריטי קפטן קרני (Carnie).

יהודה התגייס ב-16.1.1941 במחנה סרפנד (כיום צריפין). לאחר תקופת אימון והכשרה שחלקה נעשה גם בנמל ת"א נשלחה הפלוגה ב-12 בפברואר באוניה Cingalese Prince לנמל טוברוק שבלוב. במסגרת זו פעלה פלוגת הנמל להכשרתו מחדש של נמל טוברוק ולהבטחת אספקה, דלק ותחמושת לכוחות הבריטיים בחזית אל מול הצבא האיטלקי.

עם התגברות החשש לפלישת הגרמנים ליוון הועברה הפלוגה ב-6 במרץ לפיראוס, באניה  Bon adventure, כחלק מחיל המשלוח הבריטי. משימת הפלוגה - הכשרת נמלי פיראוס, וולוס וחאלקיס לפריקת אספקה, דלק ותחמושת לחיל המשלוח בחזית היוונית. מחלקתו של יהודה, בפיקודו של הקצין שמעון הכהן, הוצבה בנמל וולוס. לאחר פלישת הצבא הגרמני ליוון ב-6 באפריל נחשפו חיילי הפלוגה בכל הנמלים להפצצות חוזרות ונישנות מן האוויר שמטרתן הטבעת אוניות האספקה, שיבוש תהליכי הפריקה, השמדת המחסנים והשבתת הנמלים.

בעקבות כישלון המערכה ביוון החל מסע נסיגה אל חופי הפינוי שבדרום הפלופונס. ב-29 במאי נפל יהודה סולמה בשבי הגרמני בחוף קלמטה ביחד עם כ-1500 ממתנדבי הישוב בחיל החפרים. לאחר מסע מפרך, שערך מספר חודשים, ברגל וברכבות מקורינת לסלוניקי ומשם למחנה המעבר במרבורג וכשהם סובלים מאפיסת כוחות, רעב והתעמרות מצד שוביהם, הגיעו הלוחמים למחנה השבויים המרכזי סטלג 8B בלמסדורף שבשלזיה.

בלמסדורף זכו השבויים היהודיים להגנה מסוימת בתוקף היותם חיילים בריטיים ולאחר מכן גם לחסות הצלב האדום. ואולם, תנאים גרועים ויחס קשה ביותר היו בקבוצות העבודה ובמכרות הפחם שבסביבה, לשם הועברו מפעם לפעם קבוצות שבויים שהופרדו מהכוח העיקרי. את רוב תקופת שביו, שארכה ארבע שנים, עבר יהודה בקבוצות העבודה ארנפורסט ("תעלת היטלר"), נוידורף, טרנוביץ, ומכרות הפחם של ליביאץ ובויטן. כל זאת תחת טרור בלתי נתפס, מכות וקללות בהיותם מזוהים כיהודים שניתן להכותם בצורה ברברית ככל האפשר.

בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום,פונו המחנות וכל השבויים הוצעדו לכיוון גרמניה בקור עז ובקיצוב חמור של מזון עד כדי רעב. צעדה זו כונתה על ידי השבויים עצמם "צעדת מוות" ורק בזכות העזרה ההדדית והמשמעת הקבוצתית הם עמדו בה עד לשיחרורם על ידי הצבא האמריקני בדרום גרמניה במאי 1945. 

השבויים, ויהודה בתוכם, סיימו את פרק השבי במצב גופני ירוד ובמשקל חסר. הם הועברו לבריטניה שם שהו במחנה הבראה ושיקום ליד העיר ניוקסל. לאחר השיבה לארץ השתחרר יהודה משירות צבאי ב- 9.1.46 במחנה סרפנד וחזר לעבודתו בנמל תל-אביב. הוא התחתן עם דבורה לבית מיז'ן, ילידת סלוניקי, ונולדו להם שתי בנות (רחל ומרגלית) ובן (משה). יהודה סולמה נפטר בשנת 1974 והוא רק בן 61.

אותות ומדליות מטעם ממשלת בריטניה: AFRICA STAR, 1939-1945 WAR MEDAL, 1939-1945 STAR

אותות מטעם ממשלת ישראל: אות ההתנדבות, על"ה – עיטור לוחמי המדינה

 

יהי זיכרו ברוך.

.

ירמיהו מיז'ן

ירמיהו מיז'ן - מ. אישי 13449

נולד בסלוניקי, יוון, בשנת 1913 לאשר ומרגלית מיז'ן. נודע גם בשמו הלועזי אמיליו ובקיצור, "מיליו".

עלה לארץ עם הוריו והמשפחה בשנת 1933.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וקריאת המוסדות הלאומיים להתנדב לצבא הבריטי התגייס ירמיהו לחיל החפרים שהוצבו בהמשך המלחמה במצרים. עם התגברות החשש לפלישת הגרמנים ליוון הועברו היחידות  ליוון כחלק מחיל המשלוח הבריטי.

בעקבות כישלון המערכה ביוון החל מסע נסיגה אל חופי הפינוי שבדרום הפלופונס. ב-22 במאי 1941 נהרג ירמיהו בהפצצת חיל האוויר הגרמני ומקום קבורתו לא נודע. השאיר אחריו אם, אחים ואחיות והוא בן 27 במותו.

הנצחה:

היכל הזיכרון הממלכתי, הר הרצל

אנדרטות הנעדרים בבית הקברות הצבאי הבריטי, אתונה

גלעד למתנדבי הישוב העברי במלחמת העולם השניה שנפלו בניכר, הר הרצל

גן הנעדרים, הר הרצל

בית יד לבנים וגן הבנים, תל אביב

בית הגדודים, אביחיל

מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה, לטרון

יהי זיכרו ברוך.

יעקוב לקובסקי

יעקוב לקובסקי- מ. אישי  23102 מ.שבוי 4580 פלוגת תפעול הנמלים 1039

יעקב נולד בשנת 1908 בוילקובישקי, ליטא, למשפחה ציונית, להוריו דוד וליבע. עבר הכשרה במסגרת תנועת "העבודה" ובשנת 1935 עלה ארצה. הצטרף למקימי המושבה גן יבנה ובחצר ביתו, הקיצוני שבמושבה, הוקם מגדל שמירה ששימש להגנת הישוב. הצטרף ל"משטרת הגפירים" ונמנה על כוחות "השוטרים המושבעים", אשר רשאים לשאת נשק כחוק. בהמשך התנדב ל"ההגנה" ולקח חלק בכל פעילויותיו באזור. עם פרוץ המלחמה, כאשר החלו להגיע ארצה הידיעות אודות האיום על יהדות אירופה, ראה יעקב, צורך להיחלץ ולסייע ככל שביכולתו ליהדות אירופה והחליט להתנדב ולהתגייס לחיל החפרים. הוא נלחם במדבר המערבי וביוון. נפל בשבי הנאצי בקלמטה, משם, הגיע בדרכים עקלקלות יחד עם חבריו השבויים עד לשלזיה, הועסק בעבודות פרך במכרות פחם, בתנאים איומים ונוראים. סבל עם חבריו חרפת רעב ועינויים קשים. היה עד להירצחם של כמה חבריו ע"י הקלגסים הנאצים. ביניהם, חבר קרוב במיוחד, אשר נרצח עקב ניסיונו להשיג תפוח אדמה למאכל. כעבור 3 שנים, הצליח להימלט יחד עם חברו מגן יבנה, אברהם פירסט. על מנת להקל על בריחתם נפרדו דרכיהם. פירסט נתפס והושב למחנה השבויים. יעקב, ניצל  את שליטתו הטובה בשפות פולנית וגרמנית ואת מראהו ה"ארי" והצליח להימלט ולחצות את הקווים תוך שימוש במפה קטנה של אירופה שעלה בידו להשיג. הוא שב לגן יבנה, וחזר לפעילותו ב"הגנה". בין היתר עסק בהברחת וגניבת נשק שהיה בשימוש הצבא הבריטי במחנה "חצור" הסמוך לגן יבנה, והעברתו לשימוש ה"הגנה". הוא עשה זאת תוך ניצול שליטתו בשפה האנגלית ועברו בצבא הבריטי. בשנת 1946 נישא לבלהה לבית גרשוביץ שאף היא נרתמה לפעילות ב"הגנה", וסייעה בהסלקת נשק ובסיוע בהעלאת  מעפילים שהגיעו לחוף "ניצנים". בינואר 1948 הגיע למפקדת "ההגנה" האזורית מידע מודיעיני על כוונת כנופיית פורעים ערביים להתנכל לתושבי גן יבנה והוחלט לשגר כוח להשמדת בית אריזה סמוך למושבה, שתוכנן לשמש כבסיס מסתור ויציאה לפורעים. מאחר ולא היה בנמצא ציוד מכני כבד להריסה, ועל מנת לחסוך בחומרי נפץ יקרים, ניתנה הפקודה לפירוק ידני של בית האריזה. תוך פעילות הפירוק התמוטט המבנה וקרס על יעקב שנהרג במקום. הוא הותיר אחריו את אשתו בלהה ובנו דוד בן 5 החודשים.

יהי זכרו ברוך.

יצחק (איצה) דניאל

יצחק (איצה) דניאל - מ. אישי 11963 מ. שבוי 6691 פלוגה  605 

אבי נולד בעיר ז'שוב שבגליציה- פולין בשנת 1907.משפחתו הייתה דתית והוא למד בחדר ובישיבה. בגיל 20 ש' לערך עזב את ביתו ונדד לגרמניה שם עסק  במכירות מבית לבית. בשנת 1933 שהה ביוגוסלביה ב"קיבוץ במדבר"  "פוסטה גולניץ"  במסגרת הכשרה לעלייה ארצה.

בינואר 1936 עלה ארצה התגורר בפתח תקווה, ועבד בעבודות מזדמנות. ב 8/1940 התגייס לגדוד החפרים. נפל בשבי הגרמנים ב4/1941 ושוחרר מהשבי לאחר 4 שנים.

אבא מיעט לדבר על השבי אך כשדיבר תמיד קיבלתי את הרושם שלא היה נורא ושהוא בעצם היה ב"מחנה" שבויים יחד עם יוסף אלמוגי ובן אהרון. זכור לי שדיבר על ביקורי הצלב האדום אך לא סיפר לי שעבד במכרות הפחם , עובדה שהסתברה לי, רק אחרי מותו.

אירוע  אחד שבכל זאת סיפר עליו היה כשהוא ניסה להתבדח עם  אחד השומרים הגרמניים, הלה הכה אותו באלה בגבו תוך גידוף מוצאו היהודי. שנים רבות לאחר מכן, עדיין סבל בחורפים מכאבים בגבו כתוצאה מהמכה.

אבא שב לארץ מהשבי ב 9/1945. נישא לאימא בשנת 1949. במשך מספר שנים  גרו  בג'בליה  שביפו, בחדר, בתוך בית יחד עם עוד 5 משפחות שחלקו מטבח ושירותים משותפים.  בהמשך עברו להתגורר בשכונת יד אליהו.

במשך השנים, עבד בעבודה פיזית של חלוקת משקאות קלים בחברת המשקאות "תסס"  ובהמשך בתפקידי שמירה.

אבא היה איש משפחה, ואב נפלא. הוא היה צנוע, אהב לקרוא, אהב קולנוע, אופרה וחזנות. מכיוון שהיה בעל  קול ערב, השמיע לנו מידי פעם קטעי חזנות.

אבא נפטר בשנת 1987 ובהיותו על ערש דווי זכה לראות את נכדו הראשון.

בשנים האחרונות מציקה לי מאד העובדה שלא התעניינתי  יותר.

ישראל גלזר

ישראל גלזר- מ. אישי 571 מ. שבוי 4716 פלוגת אתתים 3

נולד בנחלת יהודה- היום ראשון לציון,

ב-12.3.21 לזוסיה (נעמן) ולבלה גלזר.

ב–2.8.1940 , התגייס לצבא הבריטי לחיל החפרים.

בעת הליכי הגיוס ואימוני החיול בסרפנד (צריפין), סופח לפלוגת הנהגים בחיל הקשר,  שהועברה למצרים למשימת התקנת קווי טלפון בשדות תעופה בריטיים.עם יחידת הקשרים, עבר לאתונה.

ב-29.4.1941,  נפל בשבי ביוון – באי קלמטה. יחד עם חבריו בפיקודו של יוסף אלמוגי, שהה ב-Stalag VIIIB - Camp 344 Lamsdorf  Poland

ישראל שב ארצה ב- 16.1.1945 ועבד בחברת משאיות עד שהוכשר כנהג בחברת הנסיעות "דרום-יהודה", לימים "אגד", עד פרישתו לגמלאות. ובנוסף, עבד כפרדסן וכדבוראי עם חמו יעקב.

ישראל הכיר את מרים (מיקה) לבית זיצוב  שתיבלח"א , בת למייסדי המושבה נס - ציונה ונישא לה. משפחת זיצוב אימצה את ישראל ז"ל, לחיקה באהבה רבה. הינם הורים לשתי בנות אורנה וטליה, סבים לחמישה נכדים, שש נינות ונין. ישראל נפטר ב2005.

ליאו זמורי

ליאו זמורי- מ. אישי  13133 מ. שבוי 2832 פלוגה 603

אבי נולד בתאריך 4 בפברואר 1920 בגרמניה בעיירה "רומלסבורג". (כיום "מיאסטקו" בפולין).  בשנת 1930 הוגלו היהודים מ"רומלסבורג" לברלין. בברלין התחנך ולמד את מקצוע הנגרות. בבחרותו הצטרף למחנה הכנה לעלייה ארצה ב"ארסנדורף". שם גם הכיר את אימי. בשנת 1939-40 עלה ארצה, ובשנת 1941 הצטרף ל"חיל החפרים".

בתחילת שנות השישים תיעד אבי את קורותיו בשבי שקטעים ממנו נמצאים בסיפור החפרים בחוברת זו.

 כמו כן כתב: "ברצוני לציין שהמחנה  ב- TARNOWIS היה מול מחנה שבו הוחזקו יהודיים בפחד נוראי, מה שגרם לי לחשוב רבות על הוריי ואחותי שנשארו בגרמניה".

ב 8 בפברואר 1942 וב 14 ביוני 1942 שלחו אלזה, אימו של אבי, ואחותו הלגה  מכתבים באמצעות הצלב האדום בבקשה לקבל פרטים על ליאו זמורי. ב- 3 פברואר 1943 נשלחו, ללא מענה למכתביהן, האם והאחות  מרציף 17 בברלין לאושוויץ  שם - נרצחו.

אבא חזר מהשבי והתגייס לצבא.
ב- 17 בינואר 1974 הוא נהרג בתאונת דרכים.

מורל (מרדכי) מרקוביץ מקורי

מורל (מרדכי) מרקוביץ מקורי - מ. אישי 12991 מ. שבוי 5019 פלוגה 603

יליד 1.1.1920 בוקרשט רומניה.

בגיל 16 הצטרף לתנועת הנוער בית"ר לאחר שחווה גילויי אנטישמיות . את החינוך הציוני ואהבת הארץ ספג בתנועה.

 בגיל 19 בתאריך 22 לאוגוסט 1939 עלה לארץ בגפו באנייה "פאריטה".  האנייה הראשונה שפלשה לחופי ת"א באופן בלתי לגלי במסגרת "אף על פי".

 לאחר שלבי הסתגלות ראשונים החל לעבוד בעבודות מזדמנות בחקלאות  בהשפעת מנהיגות התנועה החליט להצטרף לצבא הבריטי ממניעים אידיאולוגיים וכך הצטרף לחיל ה"חפרים",  בחודש אוקטובר 1940 לפלוגה 603 .

בתאריך  29 לאפריל 1941 נפל בשבי הגרמני ביוון. במשך שמונה חודשים לשהייתו בשבי לא ידעה משפחתו ברומניה אם עודו בחיים.

בתום המלחמה חזר ארצה וזמן קצר לאחר מכן התחתן ולזוג נולדו שני ילדים. בזמן זה ניסה את מזלו במושב משגב דב ולאחר מכן במושב טל שחר שהיה אז בחיתוליו.  מאחר והתגרש פרש מהמושב וחזר לתל אביב. שם חי עד יומו האחרון .

 עבד בעירית תל אביב ובמקביל תרם והתנדב לתנועת החרות. פעל והפעיל מועדונים לנוער בשכונות מצוקה בבאר שבע ובשכונת שפירא בת"א.

מנחם מרך

מנחם מרך - מ. אישי  23201 מ.שבוי 4573 פלוגת תפעול הנמלים 1039

נולד ב-30 לאפריל שנת 1908 בעיר ורוסלב בפולין.  שם משפחתו היה קלכהיים אולם בהגיעו לגיל גיוס החליט לאמץ את שם נעוריה של אימו על מנת שלא יאלץ להתגייס לצבא הפולני. בשנת 1935, עולה ארצה יחד עם אשתו הטריה יונה בספינה דצ'ה, שעשתה דרכה מהעיר ריגה אל נמל חיפה. בשנת 1936 נולדה בתו הראשונה, דליה. בתחילת 1941 התגייס מנחם לצבא הבריטי. לאחר תקופת אמונים קצרה בסרפנד נשלח יחד עם מגויסים אחרים למצרים. מנחם גויס לפלוגת תפעול נמלים מספר 1039. משם, נשלח להשתתף במערכה ביון ונופל בשבי, בקלמטה. את תקופת השבי התחיל, עם שאר חבריו השבויים, במסע ארוך ומפרך שהחל בקלמטה, עבר דרך קורינת וסלוניקי ומשם ברכבות לכיוון גרמניה לעבר מחנה השבויים הראשון, Stalag 18A בוולפסברג. משך שנות השבי, מנחם עבד במכרה פחם, שם נפגעה שמיעתו כתוצאה מפיצוץ. במהלך השהות בשבי, נערכו גם פעילויות תרבות וחיי תרבות, לכל מחנה עבודה הייתה תזמורת קטנה ומנחם ניגן במנדולינה.עם בואו לארץ נודע למנחם שאשתו הלכה לעולמה שנתיים קודם לכן. מנחם חזר מהשבי אדם שבור, ללא שמחת חיים וניסה בכל כוחו לשקם את חייו.

בשנת 1948 הוא נישא בשנית ונולדה בתו השנייה, חנה.

עד יום מותו לא דיבר מנחם על תקופת השבי ועל מה שעבר ומשפחתו לא שמעה את הפרטים על אותן שנים שבילה כשבוי.

עדות יחידה נשארה רק מכמה תמונות שנותרו במגירה. 

מנחם נפטר בשנת 1972, והוא בן 64

ניסים בוטון

ניסים בוטון - מ. אישי  23424 מ. שבוי 6382 פלוגת פעול הנמלים 1039 

נולד ב 24/04/1922, בעיר העתיקה בירושלים, בנערותו התנדב לנוטרים בתאריך 10.3.1941, שבועיים לפני יום הולדתו ה- 19, התגייס ניסים לצבא הבריטי לפלוגת תפעול הנמלים 1039, למחלקה מספר 4. הוא עבר אימון קצר ויצא ישירות מחיפה ליוון. המחלקה הגיעה לנמל פיראוס בתאריך 13.4.1941, בעיצומה של המתקפה הגרמנית על יוון בימים הבאים ניסו אנשי היחידה (1039), לעזור לפנות חיילים בריטים בנמלים השונים ברחבי יוון, תחת אש ועם הצלחה לא מבוטלת, אל אף התקפות קשות של הגרמנים. הצבא הבריטי נסוג באופן דרומה, איתו גם אנשי יחידת תפעול הנמלים 1039, עד שהגיעו לנמל הדרומי ביותר קלמטה  ב- 29.4.1941 (שבועיים ויומיים לאחר שהגיע ליוון וארבע ימים לאחר שחגג 19 שנים), נופל ניסים בוטון בשבי הגרמני, עם עוד כ- 9,000 חיילים בריטים מתוכם 1,500 חיילים בריטיים יהודים. בכל הכאוס שהיה לאחר הנפילה בשבי, במעבר בין מחנות השבי בשונים, עד למנסדורף (מחנה השבי הקבוע בפולין), ניסים מחליף זהויות עם טייס אוסטרלי בשם נורמן. המקום היחיד בו נראה שאפשרי היה לבצע את החלפת הזהויות הזאת (כולל לימוד פרטי רלוונטיים – גיל, מספר אישי, מגורים, משפחה וכדומה), הינו בעת הנסיעה ברכבת הבקר, שנמשכה 5 עד 6 ימים. ניסים ונורמן כנראה היו האחד ליד השני, דיברו, התקרבו, החליטו לקחת את הסיכון העצום, והחליפו פרטים וזהויות. בעקבות החלפה זו, הצלב האדום שביקר באופן תדיר במחנות השבויים מזהה את ניסים בוטון, כנורמן, כך שמשפחתו של ניסים בוטון, כלל אינה יודעת מה עלה בגורלו של בנם, עד ספטמבר 1944 (שנתיים וחצי ניסים נחשב כנעדר מלחמה), עת מגיע מכתב מהצבא הבריטי, המציין שניסים נמצא בשבי הגרמני. תאריך השחרור מהשבי הגרמני היה בסביבות מאי, יוני 1945, ומהצבא הבריטי בינואר 1946. ניסים חזר לארץ, מתחתן ונולדת לו ביתו הראשונה, עופרה, אך אשתו נפטרת ממחלת השחפת. בגיל 25, מוצא עצמו ניסים, אלמן עם תינוקת. ניסים המשיך לתרום כחייל בעת הקמת המדינה, עת השתתף בליווי שירות בדרך לירושלים. הוא נישא בשנית, נולדו לו עוד שלושה ילדים והוא חיי חיים איכותיים, עד שמחלת הסרטן הכריע אותו בגיל 60.5.

ניסים גמליאל

ניסים גמליאל- מ. אישי  13554 מ. שבוי 4470 מפקדה 

ניסים ז"ל נולד בתימן בשנת 1913. עלה לישראל ביחד עם אימי שושנה ז"ל, בשנת 1929.  

התגייס  לצבא הבריטי בשנת 1940 ושובץ בחיל החפרים.  באפריל 1941, במסגרת קרבות קשים ביותר ביוון. נפל אבי בשבי הנאצי.

איתו נפלו מגויסים רבים ובסה"כ כ1500 מגויסים ארצישראלים.

 אחרי 4 שנים בשבי הנאצי, במסגרתם שהה במחנות שבויים ובמחנות עבודה ואולץ, כמו יתר השבויים לעבוד בעבודות פרך ולעבור חיי שבי קשים ביותר, אותם תיעד בפנקסון, בו תאר אבי, את מסע הקושי והעינויים במחנות השבי והעבודה. יחד עם זאת, הושם דגש חזק וברור על קיום מצוות הדת במסגרת השבי. תיאורים מפורטים אודות חג פורים, אשר במאמצים ובשיתוף פעולה של חבריו, נחגג כהלכתו. בנוסף  מתוארים המאמצים שהושקעו על מנת לקיים את צום יום הכיפורים, למרות חובתו לצאת ליום עבודה קשה. אבי עבר דרך מחנות שונים ובהם קלמטה, קורנית, סלוניקי. משם הובלו ברכבות משא דרך יוגוסלביה ואוסטריה, עד לסטאלאג 8B. שם קיבל אבי, ספר: A Wartime log

בו תיעד אבי, את מסע ייסוריו ושביו במחנה סטאלאג בלמסדרוף, בכתב רש"י.

ב1945 תמה המלחמה ואבי חזר לארץ. כאן, בפגישה נרגשת ראה את אמי שושנה ושתי אחיותיי הגדולות. החיים בארץ לא היו קלים. היו אלה ימי המנדט הבריטי ואבי התגייס לאצ"ל ושירת עד להקמת המדינה. בארץ נולדו עוד שישה ילדים ובסך הכל מנתה המשפחה 10 נפשות.

המשפחה חיה בבית אוהב במושבה היוונית בירושלים. אבי, לאחר התלאות שעבר, אימץ לעצמו ובני ביתו, גישה ליברלית ופתוחה ויחד עם זאת, חי ברוח ערכי האמונה היהודית. אבי נפטר בשנת 1976.

עדות זו, כמו גם כתביו יוקדש לדורות הבאים, צאצאי שושנה ונסים גמליאל ז"ל.ת.נ.צ.ב.ה

צבי לקח

צבי לקח - מ. אישי  13053 מ. שבוי 4616 פלוגה 603

צבי נולד בשנת 1905 בדיסנה, פולין (כיום בלארוס).

 עלה לארץ  בשנת 1925 במסגרת 'החלוץ'. עבד בייבוש ביצות במגדיאל, ביקבי 'פרידמן' וב'פרדס' (יצוא הדרים). התגורר בפתח-תקווה. נישא בשנת 1933 לשושנה רוכוורגר.

התגייס באוקטובר 1940 ושרת כטוראי בפלוגת ה'חפרים' 603.

 נשלח למצרים בדצמבר 1940. תחילה הוצב במרסה-מטרוך. במקום חופשת פסח בארץ נשלחה פלוגתו ליוון. נלקח בשבי בקלמטה עם שאר חבריו. נכלא במחנות קורינתוס; סלוניקי; וולפסברג (אוסטריה) ועבד בדונרסבך; למסדורף (Stalag VIII B ); עבד במפעל אלומיניום בשטרנברג; במכרה פחם ביאווז'נה: נפצע ברגלו ואושפז חודשיים בבי"ח בקטוביץ.

שם פגש אסיר יהודי, שוחח עמו בסתר ביידיש ונתן לו קופסת בשר. האיש סיפר לו שאשתו וילדיו נלקחו לאושוויץ. אזרחים באזור סיפרו שרוצחים יהודים באושוויץ.

עם החלמתו חזר לעבוד במסילת-ברזל (בוריזיק-וורק – אזור קטוביץ), הועבר למלאפאנה (אזור אופלן): הקמת מפעל למטוסים. חזר ללמסדורף (עד ינואר 1945). השתתף בצעדת המוות, שינה ברפתות. צעידה רגלית בת כ-900 ק"מ בתנאי קור עז [ 20- מעלות]. הגיעו עד ציגנהיים (ליד קאסל, מארס 1945). זכה להשתחרר באפריל 1945. משם הוטס לבריטניה ושב הביתה ביוני 1945

שלום צבי קדמון קיצ'קובסקי

שלום צבי קדמון קיצ'קובסקי -  מ. אישי  23399 מ. שבוי 6527 פלוגת תפעול נמלים 1039

נולד בשנת 1907 באוסטרוב מזובייצק- פולין

עלה ארצה בשנת 1929 ועבד בשתילת פרדסים בהיאחזות ברעננה.

הוא היה חבר ב"הגנה". 

החפר שלנו ישב בשבי הגרמני 4 שנים ובארץ נותרו אשתו רבקה ושתי בנותיהם עדנה ורנה.

הוא סיפר להן שנפל בשבי בכרתים (לפי הדוקומנטים, נפל בשבי בקלמטה). עוד סיפר, כי הגרמנים לקחו מהם כל חפץ פרטי, כולל שעונים. בתקופת השבי, נהג לחרוט על גזע עץ קו בכל יום שחלף, וכך ידע תאריכים ומתי לחגוג חגים. מצד שני, נתנו להם תלבושות וכך יכלו להציג הצגות במחנה השבויים, הצגות אשר עסקו בד"כ בנושאים תנכיים. בפורים , התחפשו לתפוזים מארץ ישראל. היהודים באושוויץ הסתכלו מעבר לגדר ולא הבינו איך אינם פוחדים. מבין השבויים, היו שבויים בריטים- מרצים בטכניון בבריטניה, אשר לימדו את השבויים מתחום התמחותם. צבי ארגן בשבי את לימודי ההנדסה למי שרצה בכך. יום אחד הלך למשרד מחנה השבי, כדי להביא חוברות. אחד הגרמנים במשרד אמר לו: "Dirty Jew ! "

צבי לקח קסת דיו מהשולחן והעיף על הגרמני. חבל שהגרמני התכופף ולא נפגע...על מעשה זה קיבל החפר שלנו עשרה ימי צינוק. סבא/אבא שלנו לא נהג לספר על אירועים קשים מהשבי. הוא היה אדם אנליטי ודייקן והקרין שקט ושלווה. היה גאה מאד במשפחתו- בנותיו ונכדיו. אהב לארח אותם ולצחוק איתם. לימים השלים לימודי הנדסה מעט בלונדון ומעט בישראל. הוא עבד בסוכנות היהודית ועסק בבניית דרום הארץ כמהנדס בניין. היה פעיל במועצת העיר גבעתיים ואף קיבל את אות "יקיר גבעתיים". אנשים אהבו אותו והעריכו את מסירותו. לא נראה עליו חוסר תפקוד או השפעה כלשהי מהשבי ואנחנו יודעים היום שמה שהיה מבפנים לא ראו מבחוץ. נפטר בשיבה טובה בשנת 1993.

שלמה בגון

שלמה בגון -  מס אישי 11336 מספר שבוי 4370 פלוגה 604

נולד ב1911 בפינסק בפולין. עלה ארצה בגפו, בשנת 1928. לקח חלק בפעילות "חומה ומגדל". התנדב למשטרה כנוטר. ופעיל בארגון ה"הגנה" על פי כתביו :  נשבה בקלמטה  השבויים הובלו ברגל לסלוניקי.כל השבויים פרט ליהודים, נשלחו לעבודה.  בהמשך, הוכנסו לקרונות רכבת כ-50 איש בקרון. נאמר להם כי אם מישהו יברח – כל אדם חמישי יירה. כאשר הגיעו לתחנה בבלגראד נספרו השבויים וכמובן חסרו אנשים שברחו. הוציאו את אבא ועוד אנשים מהקרונות השכיבום על הרצפה והצליפו בהם  במקלות גומי עד זוב דם וקללו אותם "יהודים ארורים". משם, המשיכו עד וולפסברג, בתנאי רעב וצפיפות איומים. באוסטריה, עבדו בחפירות תעלות ליד הכביש. ללמסדורף., הגיעו מורעבים ובאפיסת כוחות.  שם, חולקו חבילות מזון של הצלב האדום, אך הקומנדנט הגרמני סירב לתת חבילות בטענה שהם יהודים. אחרי מאבק ממושך קבלו גם הם חבילות. משם, נשלח לעבוד בבית חרושת לנייר בקרפיץ. אחרי שנה בערך, חזר לסטלג. בזמן בו הגרמנים, החלו לקשור את ידי השבויים בשרשרות ברזל, משך שעות היום: תקופה של חודשיים. מאוחר יותר, יצא לחפירת תעלות בגירסדורף. משם, הועבר לקלאו בתור אחראי מחנה העבודה. כאשר הגיע המפקד האזורי לביקור, העז וביקש תוספת מזון לעבודה הקשה, המגיעה לשבויים עלפי חוק. הנ"ל סירב באומרו שהם יהודים ובתור כאלה לא מגיע להם. מאחר שדרש בתקיפות, החל  הגרמני לחרף את היהודים ופקד עליהם להכין מסדר בחצר.  השבויים החלו לרוץ למגרש והחיילים הגרמנים עמדו במעברים והרביצו בקתות הרובים בראשיהם. אבא קיבל מכה בפנים ושבר שן. בהמשך, הועבר לבית סוהר בעיר נייסה ל-8 ימים, מאסר קשה בצינוק, ללא משפט. אחרי המאסר הוחזר לקלאו. ומשם חזר ללמסדורף. נשלח ללובוביץ  לעבודה בחקלאות. אחרי שנה, הועבר לגרליץ לנקות שלג בדרכים. בזמן הנסיגה הגרמנית יצאו רגלית מגרליץ להנובר בלא אוכל, ישנו בחוץ או ברפתות, בדרך חלה בצורה קשה.באפריל 1945 שוחרר ע"י הבריטים.

בארץ, עבד בתעשייה הצבאית כמנהל מחסנים. נפטר בשנת 2011.

שמואל טשליצקי

שמואל טשליצקי - מ. אישי  12966 מ. שבוי 4807  פלוגה 603

נולד ביום 22.12.1903 בחרסון באוקראינה למשפחת חזנים שמקורה בעיירה ZASLAVL כיום Izyaslav  שבפלך ווהלין באותה אוקראינה. בהיותו בן שנה לערך ברחה המשפחה, ככל הנראה מפני פרעות, לבודפשט שבהונגריה. שם התחנך גם חינוך עברי וסיים בי"ס למסחר. ידע עברית משובחת כולל רזי דקדוק וניקוד. בשנת 1935 עלה לישראל לבדו ממניעים ציוניים. התגורר בתל אביב ועסק בשירה ובעריכת וכתיבת תווים ושירונים. היה בין היתר בלהקת הלווי של ברכה צפירה. את הכישרון הקליגרפי ירש מאביו שלמה, שכתב ועיטר רבות מכרזות התפילה בבית כנסת בבודפשט. התגייס לצבא הבריטי בתאריך 28.10.1940. מקצועו בקליטה: Singer. היה גבוה לתקופתו וחסון מאוד. בין היתר היה ב"ועדת תרבות" והייתה לו להקת נגנים "Sammy and his band". נפל בשבי בקלמטה יוון.  ישב ב STALAG VIII B כארבע שנים. לא סיפר רבות על תלאות השבי. בצילומים ששלח אל אחיו ואחיותיו נראים הוא וחבריו מסודרים ובמצב טוב. מבטנו בלט בקע (קילה). לשאלתי אמר שזה מהעבודה בשבי. זה היה הרמז היחיד על עבודות הפרך בהם הועסקו השבויים. כאשר השתחרר מהשבי קיבל  באפריל 1945, חופשה בת 42 יום לבקר את אחיו משה שהיה חזן ידוע בלונדון. הוא לא נענה להפצרות האח להישאר איתו בלונדון והחליט לחזור לפלשתינה. בראיון השחרור הוא עונה שרוצה להמשיך ולעסוק בשרטוט ושכפול תווים. הומלץ לסייע לו במילוי מבוקשו. נראה לי שמכונת הדפוס שעמדה בינקותי בדירתנו בת שני החדרים, הושגה בסיוע זה. במכונה זו הדפיסו זמן מה את גיליונות העיתון ההונגרי "אויקלט". נישא ללאה שפרינגמן  אשר הגיעה מספר חודשים קודם לכן, עם ניצולי רכבת קסטנר.  הם חיו ביד אליהו, שכונה בה גרו רבים מהמתנדבים ומפדויי השבי. עבד במדפיס הממשלתי וכגרפיקאי עצמאי. בתאריך 3.7.1969 נפטר ממחלת הסרטן.

שמואל לאופר

שמואל לאופר- מ. אישי 23159 מ. שבוי 4390 פלוגת תפעול הנמלים 1039

 נולד בעיר ורשה, פולין במרס 1908. הבית היה מסורתי-לאומי. אביו, סבי השתייך לאוהדי המזרחי ואבי, למרות שהיה תלמיד ישיבה, נסחף בזרם הליברלי, החופשי. כבר בצעירותו ,נחשף לספרות החילונית ושאף לעלות לארץ ישראל.    ביולי 1935 הגיע דרך סוריה וחצה הגבול ברגל הישר לרפת של כפר גלעדי בעת חליבת הפרות. חברי הקיבוץ הסתירוהו, הלבישו אותו בחאקי וכך הגיע ליפו ופגש את אחיו שלמה שעלה לארץ שנה לפניו. השניים עבדו במחסן עצים של האחים טיבר ברברמן ביפו. כשנסגר נמל יפו, היה אבי בין מקימי נמל תל-אביב. באותה שנה נשא לאישה את אמי לאה ובשנת 1939 נולד בנם הבכור. נמל תל-אביב הצעיר שהחל לפעול טרם השלמתו, נסגר בפרוץ המלחמה. אבי, כפי שהוא כותב בזיכרונותיו -   נותר ללא יכולת לפרנס את משפחתו וללא אישור שהייה בארץ.  משפחתו, נותרה בפולין הכבושה והגנרל הגרמני רומל, התקרב במדבר המערבי לשערי הארץ. היו אלה סיבות כבדות משקל שהביאו להתנדבותו לצבא הבריטי בינואר 1940 כדי להילחם בנאצים. אחיו שלמה התגייס יחד איתו. יחד נשבו ושרדו את השבי כשהם מעודדים אחד את השני. "ארבע שנים בשבי. אכן נכתב בקלות. יהיה זה בלתי אפשרי בשבילי להעלות על הניר את כל התלאות, העינויים, העבודה הקשה בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד בחורף; גשם, קור, כפור עד 28-30 מעלות מתחת לאפס. רעב מציק ועתיד בלתי ידוע לאור מצבנו המיוחד בתור יהודים. הרדיפות ופעולות ההשמדה נגד אחינו היהודים הלכו וגברו במיוחד בשטח שהוחזקנו כשבויים וכישראלים, שידוע היה לגרמנים שהצטרפנו לצבא הבריטי, במטרה להילחם נגדם. והעיקר – הגעגועים. הגעגועים לאישה צעירה שנשארה עם ילד בן שנה וחצי... החלומות הבלתי פוסקים לילה, לילה. הדאגות לגורלם (רומל המצביא הגרמני מתקרב לשערי הארץ) ואי הודאות, אי הביטחון אם בכלל אזכה לראותם שוב.

 את גורלי המר הזה חלקתי עם אחי שלמה ז"ל הבלתי נשכח שמצבו המשפחתי היה כשלי".

אפרים ניידביצקי-ברנזון-בן דב שרון

אפרים ניידביצקי-ברנזון-בן דב שרון - מ. אישי 10245 מ. שבוי 6480 פלוגה 604

נולד בפולין, בשנת 1920, בעיירה רדז'ילוב שבחבל לומז'ה פולין. הרביעי משמונת ילדיהם של קריינה (קובלסקי) ומרדכי ניידבצקי-ברנזון.  המשפחה עלתה ארצה בשנות השלושים של המאה ה-20. אחיותיו עלו במסגרות חלוציות שונות.  פרט לאחות אחת שנרצחה עם משפחתה ויתר יהודי העיירה סטביסקי בשואה.  אפרים עלה עם הוריו ואחותו הצעירה בשנת 1933. ביתם היה בדרום תל-אביב, ברחוב קלישר. האב היה חזן. המשפחה עסקה במסחר והייתה מוכרת בקרב הישוב באזור. כל בני המשפחה שעלו ארצה הגיעו להישגים נאים. בהיותו בן 19, ב- 2/12/1939, התגייס אפרים לצבא הבריטי בעקבות הקריאה למתנדבים מהישוב העברי בארץ.  אבא לא סיפר הרבה על שירותו בצבא הבריטי ועל השהות בשבי הגרמני, ידועים לנו מעט פרטים. אנו שואבים מידע: מהספרים שפורסמו, מסיפורי חברים.

פרטים מרגשים נוספו לנו מביקורינו האחרון ביוון, במאי 2016. לפי התעודות: אבא שירת בצבא הבריטי 6 שנים ו-27 יום. מתוך תקופה זו, שהה מחוץ לארץ ישראל: 5 שנים ו-109 יום. שוחרר מהצבא הבריטי ב- 14/1/1946. נישא לדרורה פייס בת אריה ורחל. ב1947 ובנו ביתם ברמת-גן. אפרים הצטרף לקבוצת בניה והתמחה כטייח. לאחר חמש שנים עברו למושב מגשימים ליד פתח-תקווה. בנו משק חקלאי ולימים נודע אפרים כטייח המקצוען בתנופת הבניה של אותה תקופה באזור. רבים מבתי המושב ומושבים שכנים זכו למלאכת-כפיו. עסק בעבודתו עד כמעט גיל 70. הגיע לשיבה טובה, זכה לראות את שני בניו משרתים בצה"ל כקצינים ועל כך היה גאה כל חייו. זכה לנכדה אחת וארבעה נכדים. שהסבו לו נחת מרובה. אפרים נפטר ביום 5 למאי 2005 – כמה סמלי: יום השואה באותה השנה, נקבר לצד אשתו דרורה והם קבורים בבית העלמין של מושב מגשימים.

שמואל מוטיוק

שמואל מוטיוק - מ. אישי  13240 מ. שבוי 5595 פלוגה 603

נולד בשנת 1906  להוריו חנה ויהודה מוטיוק  שהיו מגדולי הציונים ברובנו שבחבל ווהלין למשפחה ברוכת ילדים (10 אחים ואחיות).

עלה מפולין  כנראה בשנת  1932.

עבד תחילה בפרדסים, כמו אחיו, שעלו לפניו. שרת כנוטר וב"הגנה".התגייס לחפרים 12/11/1940. נשבה במערכה ביון, בקרבות בכרתים.

יתכן וניסה פעמיים לברוח אך נתפס. היה כלוא  במחנה השבויים בלמסדרוף .

כששחזר מהשבי, חזר לעבוד בקרן הקיימת לישראל, סניף תל-אביב.

(את פעילותו בקק"ל, החל עוד ברובנה שפולין).

שרת בהג"א. התנדב במכבי האש והצביע למפלגת מפא"י.

היה רווק מושבע, הסתובב בחוגי הבוהמה התל-אביבית.

נפטר צעיר מדי, בן 52. קבור בבית הקברות בקרית שאול.

מנדל (מנחם) ברזניאק

מנדל (מנחם) ברזניאק   - מ. אישי  10821 מ. שבוי 6362 פלוגה 602

  מנדל, אבי, נולד בעיירה קוברין (פולין דאז היום בלארוס) ב3.8.1908 כבן הלפני אחרון למשפחה בת 10 אחים ואחיות, מתוכם 5 כולל אבי היגרו לפלשתינה, דרום אפריקה וארגנטינה לפני המלחמה. 

בשנות בחרותו היה חבר תזמורת מכבי האש של העיר כנגן טוּבָּה. בתחילת 1936 נישא לאשתו הראשונה פרידל בת יקותיאל פישל ולהם נולדו 2 ילדים

בינואר 1939, החליטו לעלות ארצה ומנדל יצא כחלוץ ע"מ להכין את קליטתה של משפחתו. ב-18.2.1939 עלה כמעפיל בלתי לגאלי על האוניה "צֶ'פּו" בנמל קונסטאנצה שלחוף הים השחור, שהפליגה לעבר א"י. במהלך המסע נאלצו כל מעפילי האונייה לעבור בלב ים לאונייה בשם "קטינה" ובסה"כ היו על סיפונה 1400 מעפילים.  מקץ חודשיים של מסע תלאובות מפרך (שווה סיפור בפני עצמו), בתאריך 10.4.1939 (ליל פסח אחרון) ולאחר 3 ניסיונות כושלים לפרוץ את ההסגר הבריטי, הצליחו מאות המעפילים, ובהם מנדל, לנחות בחופי כפר ויתקין שם נקלטו ע"י אנשי ה"הגנה".

הערה: באמצעות פורום משפחות פדויי השבי וחיל החפרים נודע לי כי לפחות 2 חיילים לעתיד היו אף הם בין מעפילי אניות אלו והם הכירו כולם במהלך שרותם בחיל החפרים...

  ב- 1.9.1939 פורצת מלה"ע השנייה ואירופה נסגרת בטרם תספיק משפחתו של מנדל לצאת לא"י והקשר נותק. אבי מנדל לא ידע את נפשו, שכן כבר אז החלו להסתנן ידיעות קשות על גורל יהודי פולין, ליטא בלארוס ושאר הארצות.

ב-22.1.1940 מתנדב לצבא הבריטי לחיל החפרים מתוך תקווה בלתי מבוססת להגיע איכשהו אל משפחתו. לאחר טירונות בסרפנד (צריפין) נשלח עם פלוגה 602 למדבר המערבי במצרים ואח"כ כחלק מחיל המשלוח הבריטי ליוון, שם נפל בשבי הגרמני ב-29.4.1941 בקלמטה.

בחלוף מסע ארוך וקשה לאורך יוון, וארצות נוספות שכללו מחנות מעבר, הגיעו אבי וחבריו למחנה הקבע בלאמסדורף      שנקרא סטאלאג 8 B

במהלך שנות שביו, שימש בין היתר כמנצח תזמורת השבויים במחנה וכן טבח לעת מצוא עבור חבריו. בינואר 1945 נטל חלק עם עוד אלפי עמיתיו לשבי ב"מסע המוות" לכיוון גרמניה במצוות שומריהם הגרמנים שנסוגו מפני הצבא האדום.

שוחרר מהשבי, עם עמיתיו, ע"י הצבא האמריקאי ב-29.4.1945 והועבר ללונדון לתקופת הבראה

השתחרר מהצבא הבריטי ב-6.12.1945 בדרגת טוראי ושב ארצה (הפעם עם סרטיפיקט רשמי)

אבא לא הצליח לחבור למשפחתו הראשונה ועדויות שהגיעו מאוחר יותר העלו כי כל קהילת קוברין ובהם אשתו ושני ילדיהם נרצחו ביריה בגאיות הריגה סמוך לעיירה. 

בתאריך 22.2.1946, לאחר קבלת היתר מהרבנות הראשית ועדויות אודות גורל אשתו הראשונה וילדיהם, נשא אבי את אשתו השנייה פימה בת זלמן לבית רוסין מירושלים דליטא הלא היא וילנה. להם נולדו 2 ילדים רחל ושמואל (כותב שורות אלו)

מנדל הצטרף ל"הגנה" ואח"כ לצה"ל במלחמת השחרור ולחם לפי המסופר בגזרת "המסרק" בדרך לירושלים. לאחר שחרורו החל לעבוד בדואר ישראל, עד פטירתו בטרם עת ב- 27.10.1966 והוא בן 58 בלבד. לימים נודע לי כי בריאותו התרופפה מאוד בגין תנאי השהייה בשבי הגרמני. אבא לא הרבה לספר לי על תקופה זו (הייתי ילד צעיר) וכל מה שאני יודע הוא מסיפורי אמי ז"ל ואחותי הבכורה ז"ל, וכן פורום פדויי השבי. יהי זכרו וזכר עמיתיו לשרות ברוך!

שלום ערמי

שלום ערמי מ.אישי 12008 מ.שבוי 225525 פלוגה 605 דרגה 

אבי שלום ערמי נולד בצנעא שבתימן בשנת 1910 ומאחר והתייתם מאימו בגיל 7-5 ואביו נשא אישה אחרת שאותה אבי שלום לא אהב ואף התנגד שאביו יתחתן מחדש, בגיל 8-9 ברח אבי מביתו שבתימן לארץ ישראל ברגל כאשר את הדרך תכנן עפ"י זריחת השמש במזרח ושקיעתה במערב וא"י נמצא בצפון.

כשהגיע לערב הסעודית החל לעבוד אצל משפחה אמידה מאוד בעלת חנויות שטיחים רבות שאימצו אותו לבן ואף שלחו אותו ללמוד במכה בכעבה - כיתות לימוד מתחת לאבן השחורה כך שידע את הקוראן על בוריו. והבטיחו לו להוריש לו את כל העושר.

לאחר 3 שנים לא שכח את ההמטרה שלו ארץ ישראל לקח מהם כסף וברח והמשיך לארץ ישראל.

בגיל 13-12 לאחר תלאות הדרך הגיע לארץ ישראל בשנת  1923 הגיע לירושלים משאת נפשו והתיישב בסילוואן  ליד עיר דוד שם היו מרוכזים תימנים רבים.

בשנת 1938 נשא לאישה את צפורה כהן והם התגוררו בעיר העתיקה בירושלים ליד בית הכנסת הגדול. ובפברואר 1939 נולדה להם בת מרים ,

הורי עברו לירושלים המערבית ושם התגוררו בבית ערבי בקטמון בירושלים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה  שלטונות הבריטים בארץ קראו לצעירי היישוב היהודי להתגייס לצבא הבריטי לעזור  לאנגלים במלחמתם נגד היטלר והצבא הגרמני.

כנראה בסוף שנת 1940התנדב להתגייס לצבא הבריטי חיל החפרים כשהוא משאיר אחריו אישה וילדה.

היה במחנה טירונות סרפנד כ-3 חודשים ושם צוות למחלקה 605 היו במצרים תקופה קצרה ואז קיבלו פקודה לעזוב. בסביבות פסח (מרץ-אפריל 1941 ) הפליגו לקלמטה יוון שם התקבלו בפרחים.

בקלמטה הגרמנים הביסו את הבריטים והחיילים נלקחו בשבי , כמה מהחברים התאבדו . הגרמנים העבירו אותם לאתונה שטח פתוח מתחת לאדמה נשארו כ-3חודשים מורעבים קיבלו 3 ק"ג אורז ל-100 איש ולחמניה אחת לשבועיים, ללא מקלחות ורחצה וכולם קיבלו כינים.

התקבלה פקודה לעזוב הכניסו את החיילים לרכבת 50 איש בקרון עם שמירה כבדה על החיילים היהודים מפלשתינה, אבי שלום ערמי הצליח לברוח מהרכבת נוסעת בזמן שהגרמנים רצו להעביר אותם למחנות, נמלט וזחל בשדות והחקלאים היוונים כיסו אותו בעשב עד שהחשיך, בלילה לקחו אותו לכפר בשם מרמיה ליד לאריסה ומשם הועבר לכפר אחר בשם נבאלי/גבאלי (?) שם גר אצל משפחה ענפה בשם כרלמבוס והציג עצמו כמוסלמי וקראו לו ג'אן.

כשהגרמנים שמעו שהם מסתירים חייל בריטי באו ולקחו את אחד הילדים שלהם לבית הסוהר ושם עינו אותו אך הוא לא גילה את מקום המצאו של אבי.

כעבור זמן מה נתפס ע"י האיטלקים שהודיע להם שהוא יהודי ובאותו הזמן הסתכסכו עם הגרמנים והם העבירו אותו מאיטליה לגרמניה. בדרך חנו במחנה סטלאג היו 15 איש מהחפרים (קאופמן, עובדיה מזרחי גר בת"א, ברגפלד, ובלוברמן שגר בי-ם ועובד צבעי)

הועברו לכפר שם עבדו בבית החרושת לסוכר.

אח"כ העבירו אותו לעיר בשם הלה ליד למסטורף ושם עבדו בעיריה, בינתיים האמריקאיים התקרבו לשני הערים האלה ואז ראש העיר הגיש להם צלי בשר והרגיע אותם.

אז הגיעה פקודה ולקחו אותם לצעוד בלילה למקום אחר לא ידוע (מצעד המוות) אבי שלום הצליח להמלט וברח דרך התעלות לכיוון הכפרים לפתע עצרו אותו אמריקאיים שהביאו לו אוכל וקפה שאלו מספר שאלות והעבירו אותו בג'יפ לשדה התעופה, טס להולנד האמריקאיים לקחו אותו עם כמה מהחפרים לבית מרחץ  למסעדה ולמלון ואז הפליגו באוניה לאנגליה למחנה קול____ל מפקד הפלשתינים היה מר כהן. היו שם שבועיים ואז העבירו אולם למשפחה יהודית באנגליה וחזרה ארצה. 

בשבי הגרמני קיבל  מספר אסיר  225525. לא ידוע לנו באיזה שלב.

בתאריך 29.4.1945 שוחרר מהשבי עם החיילים שנותרו מחיל החפרים.

כשאבי שלום חזר הביתה מצא את אשתו (אימי) עומדת להנשא לאחר כי לא ידעו מה קורה איתו חי או מת וחשבו שהיא עגונה. במהלך התקופה שהוא נעדר אימי חלקה את בתה עם אישה צעירה כדי לא להשאר לבד, לימים הבחורה נישאה והביאה ילדים ולקחה חצי מהבית של הורי .

אבי לא הרבה לספר על השבי למעט השם קלמטה ושבאחת המערות היה זהב שהם לא לקחו כי היה חשוב להם לקחת רק אוכל להמשיך להתקיים.

אבי עסק בעבודות הבניין כעצמאי.

משנת 1946 נולדו לו עוד 4 ילדים 2 בנות ו-2 בנים. והמשיכו להתגורר בקטמון בירושלים

בשנת 1983 בגיל 72 הלך לעולמו.

אברהם (מיכאל) קלצוק

אברהם קלצוק מ.אישי 23380 מ.שבוי 4592 פלוגת תפעול נמלים 1039  

נולד ב-15 נובמבר 1896 בפולין ובבגרותו היגר לגרמניה לעיר קיניסברג ( מזרח גרמניה לשעבר ) .

בנסיבות שאינן ידועות לי בזכות חוש מסחרי ואינסטינקטים בריאים הקים מפעל בעיר קניסברג לייצור כרוב כבוש אותו סיפק בכמויות גדולות לצבא הגרמני בעידן שבין המלחמות ( מלחמת העולם הראשונה והשנייה )

בגיל מאוחר יחסית לאחר שחצה את גיל ה 35 החליט שהגיע הזמן להתמסד ולהקים משפחה .

קרובי משפחה הכירו לו את סבתי בשידוך והאחרונה לאחר שראתה את תמונתו ושמעה אודותיו שמה את פעמיה ללא היסוס לגרמניה בלווית בן הדוד של הסבא .

השניים נישאו בחתונה מפוארת והתגוררו בבית רחב ידיים שמוקם באזור היוקרתי של העיר .

אבי ז״ל ידע לספר לי על ילדות מאושרת בבית עם משרתים ואומנת צמודה עד גיל 6 . אבי זכר היטב את הטקס הקבוע של שתיית קפה עם עוגה בארבע אחר הצהריים בבית הקפה המפואר שבמרכז העיר שהיה ריטואל קבוע עבור בני המשפחה.

נשפים מפוארים ובית עם תנועה מתמדת של מבקרים ניצרבו היטב בזיכרונותיו של אבי שחי ברווחה מופלגת בשלב הזה של חיו .

מייד לאחר שהמפלגה הנאצית תפסה את השלטון ידע סבי לזהות את הסכנה והחליט לעלות לארץ ישראל .

נסיונותיו לשכנע את בני המשפחה הנוספים להצטרף אליו עלו בתוהו , אף אחד לא הבין על מה ולמה הסבא מחולל מהומה ונוטש את החיים הטובים לקראת עתיד לא ברור.

הסבא מכר את כל רכושו ובאמצעות קשריו הטובים וממונו השיג לעצמו ולמשפחתו סרטיפיקט בריטי שאיפשר את עלייתו ארצה . לימים התחוור לו לצערו כי הם השורדים היחידים מקרב המשפחה שנותרו בחיים לאחר המלחמה . כל שאר בני המשפחה מצאו את מותם במחנות הריכוז השונים .

בשנת 1939 לקח סבי את אשתו ובנו ונסעו ברכבת לאיטליה ומשם באונייה ארצה .המשפחה התמקמה בבית שכור בהרצליה באזור בו התגוררו משפחות נוספות שהגיעו מגרמניה .( לא רחוק מאזור התחנה המרכזית )

המעבר לארץ ישראל לא היטיב עם הסב שמצא את עצמו ללא פרנסה כאשר חסכונותיו הולכים ואוזלים .

השפה העברית היקשתה מאד על התאקלמות המשפחה שמצאה את עצמה נופלת מאיגרא רמה לבירה עמיקתה .

הסבא עבד בעבודות דחק מזדמנות בקטיף ההדרים וכפועל יצור במפעל דפוס .

החיים בבית היו קשים והנתק מבני המשפחה שנותרו בגרמניה לא הקל על מצב הרוח .

לראשונה בחייה נאלצה הסבתא לעבוד מחוץ לבית ולעזור בפרנסת המשפחה , למזלה מצאה עבודה בצרכניה שהיתה במרכז העיר הרצליה שם עבדה שנים רבות עד יציאתה לגמלאות .

הסבא שלא מצא את מקומו שמע אודות בריגדת החפרים ואודות ההטבות הניתנות לכל חיילי הצבא הבריטי והחליט להתגייס לחפרים בהיותו כבן 40 לערך .

הסבא נטל חלק בכל האימונים הנדרשים ככל הצעירים ועמד בהצלחה בכל המטלות .

משהוסמך כחפר נשלח במהלך שנת 1941 להצטרף ללחימה בכרתים עם מתגייסים נוספים .

זמן קצר לאחר הגעתו לכרתים נפל בשבי הגרמניים וישב במחנה שבויים עד סוף המלחמה .הסבא מעולם לא סיפר לי על נסיבות השבי ועל קורותיו , לדברי סבתי עם שיחרורו ממחנה השבויים שב לביתו כאדם זקן , שבור נפשית ולא הצליח לשוב למעגל העבודה .

אני זוכר את הסבא כאדם טוב לב ,חזק באופן יוצא דופן ובעל אופי מיוחד , לא פשרני במיוחד ( his way or the highway!)

קורותיו של הסב בימי המלחמה נותרו עלומים עד עצם היום . רק צרור תמונות ישנות מספר את הסיפור שלו שבו הוא מצולם ולא אחת עם מבט נוגה .

אבי בן השבע נישלח לבית יתומים בירושלים שמומן על ידי הצבא הבריטי בהעדר יכולת מצד סבתי לפרנס את שניהם .

מרבית ילדותו של אבי עברה בבית היתומים והותירה בו חותם בלתי נמחה .

משהסתיימה המלחמה סבי שב אל ביתו והמשפחה התאחדה מחדש .

תהליך החזרה לשיגרה לווה במשברים משפחתיים וארך מספר שנים .

הסבא לא מצא את מקומו בעבודה חדשה ולמעשה עד לקבלת השילומים מגרמניה הסבתא נשאה בעול פרנסת המשפחה .

אלכסנדר בק

אלכסנדר בק  

נולד בעיר טרנצין שבסלובקיה. ב 1917. היה חניך בית"ר. עלה לפלשתינה כמעפיל ב 1936   והצטרף לקיבוץ קרית ענבים
התנדב לצבא הבריטי ב 1939. היה חיל בחיל החפרים בחזית צפון אפריקה
נפל בשבי ב 1941 ביוון, וישב בשבי עד סוף המלחמה בגרמניה במחנה שבויים בשלזיה
עבד בכפיה ככורה פחם, ראה את רכבות המוות של יהודי סלוניקי לאושויץ
השתחרר ב 1945 בתום המלחמה, נסע לעיר הולדתו טרנצ'ין שבסלובקיה. כאן נודע לו שכל משפחתו הושמדה מלבד אחות אחת בלנקה שהייתה פרטיזנית ושרדה
נסע לאנגליה, קיבל את המדליות וחזר לארץ
התגייס למשטרת המנדאט בירושלים
בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס ל"הגנה" ולצה"ל. עבד במשרד המסחר והתעשיה. למד באוניברסיטה העברית בהר הצופים בלשנות
למד ציור בבצלאל בירושלים. היה נשוי לחנה גיימן בק ששרתה גם בצבא הבריטי באי טי אס ונולדו להם 2 ילדים. דליה ובני
נפטר בירושלים ב 1996

עמנואל ספוז'ניקוב

עמנואל ספוז'ניקוב מ.א. 4010, חיל הרפואה המלכותי, נפל בשבי בטוברוק  

עמנואל ספוז'ניקוב אריאלי מספר אישי צבאי בריטי 4010 נולד ב 21.6.1912 בקוברין בלרוס.

עלה לארץ ב-1929 לבדו וגר בתל אביב ואחרי שנתיים הביא את משפחתו לארץ. המשפחה גרה בתל אביב.  ב 1936 התחתן עם אמי צפורה הוניגסבלום בתל אביב ואחרי שנתיים נולדה אחותי רות.

ב- 18.10.39 התגייס לצבא הבריטי בתל אביב, לחיל רפואה. עבר אימונים בסיסיים בסרפנד , בבית חולים הצבאי בחיפה ולבסוף  בחורף 1940 הוצב לבית חולים הכללי 62 אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים בירושלים. והמשפחה עברה לגור בירושלים שם גרו עד יום מותו. בסתו 1941 לאור המלחמה בצפון אפריקה, בית החולים נערך להפלגה , וב- 16 לאוקטובר 1941 עזב את ירושלים לקהיר. בתאריך 20 לאוקטובר 1941 הפליגו  מאלכסנדריה  דרך מרסה מטרוך לטוברוק עם עוד חיילים אוסטרלים שגם הם עבדו בבית החולים. מיד החלו שם בעבודה בטיפול בפצועים.

בזמן הזה ובמהלך הקרבות הקשים, טוברוק היתה תחת מצור, ובתאריך 21.6.1942 לא יכלו להחזיק מעמד יותר ונכנעו ונפלו בשבי. באותו יום, עמנואל הוכרז כנעדר.  לאחר מכן הוכרז והוכר כשבוי מלחמה. במהלך הזמן הזה בית החולים טיפל בפצועים משני הצדדים, הן שבויים בריטים והן של האויב גרמנים ואיטלקים.

בתאריך 29.11.1942 הוכרז כמי שברח משבי האויב. איך ברח אנחנו לא בטוחים ולא יודעים בודאות עד היום. ידוע שהיו איתו עוד שלושה חיילים ישראלים: שמואל קויצל  מחיפה, מספר אישי 4007, יעקב לנדאו מתל אביב ויחזקאל שמעון  קראוזה מתל אביב מספר אישי 4016. היה איתם עוד קצין רפואה אנגלי  אלכסנדר סימפסון-סמית, שהועבר מבית החולים השני הכללי בלונדון ב-שנלי  לטוברוק. סימפסון- סמית  גילה את ההכנות שלהם לבריחה ואמר להם , שאם לא יקחו אותו איתם- ילשין עליהם. במהלך הבריחה הוא נהרג, לא ידוע איך.

יתכן וברחו דרך הים, יתכן גם ששבט הסנוסי, שתמיד מלך לוב היה בן השבט הזה, נהגו לעזור  לחיילים בריטים, גם לטייסים שהופלו לברוח. ויתכן גם שבתוהו  ובוהו אחרי אל עלמיין היתה אפשרות של בריחה.

ב- 4.12.1942  הגיעו למפקדה הבריטית בקהיר. נעצרו לחקירה לאור זה שהגיעו מאחורי קוי האויב ואחרי בירור האמינו להם, נתנו להם מדים חדשים, כסף וחופשה להתאוששות ואחרי שבועיים חזרו לארץ , ואבא שלי לירושלים הביתה. אחרי חופשה חזר לשרת בבית חולים אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים עד שהשתחרר בתאריך 9.2.1946.

מהתיק האישי שלו שנמצא בידי מארכיון הצבא הבריטי למדתי עד כמה "ייפה" את סיפור השבי המקוצר שסיפר לנו. אמנם הוא לא היה במחנה שבויים אלא המשיך לעבוד בבית חולים גם כשבוי לאור הצורך בזה בקרבות, כשבית החולים כולו היה בתנאי שבי. אבל עדיין זה היה עינוי גדול.

                                 כתבה- בתו, דרורה אריאלי בן יעקב               

בן ציון סולומין

בן ציון סולומין

בן ציון סולומין בן אברהם יצחק וטובה לבית שניאור  נולד ב 10 לספטמבר 1913 בעיר דבינסק- דאוגובפילס לטביה

בעת מלחמת העולם הראשונה שפרצה שנה אחר לידתו הוגלתה משפחתו עם שאר יהודי לטביה אל תוככי רוסיה לעיר קאזאן שם במהפכת אוקטובר ב 1917 פגע בו כדור תועה של הבולשביקים  והוא בן ארבע במהלך אירועי המהפכה והמלחמה סבלה המשפחה כמו שאר סביבתה ממחלות ורעב ובן ציון הילד שכל את סבתו וששת אחיו ואחיותיו

בנעוריו התחנך בביתר למד קפא"פ וסייף ,השתתף בהגנה  עצמית בעת פרעות של אנטישמים ואף היה שומר ראשו  של זאב ז'בוטינסקי בעת ביקורו בדבינסק

ערב ראש השנה 1934  נחת בנמל יפו ומשם הגיע והתיישב ברמת טיומקין היום חלק מנתניה

 שם עבר אימוני נשק והצטרף לאצ"ל, הוא יבש את ביצות נחל פולג , חלה בקדחת , עבד בפרדסים ושמר בכרמי זיכרון יעקב ובנימינה

עם פרוץ המאורעות  ב 1936 התגייס לנוטרות ולפלוגת העבודה של בית"ר בראש פינה, פעל בהברחת העפלה יבשתית  שימש סליקר בעת פרשת שלמה בן יוסף הרוג המלכות הראשון, השתתף כנוטר בעליה לחניתה בבניית גדר הצפון ובהגנה על בניית משטרת נבי יושע היא מצודת כ"ח שלימים יהיה מראשוני המתגייסים למשמר הגבול שסמלו הצריח של אותה תחנת המשטרה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מראשוני המתגייסים לצבא הבריטי לחיל החפרים  פלוגה 606 השתתף בקרבות המדבר המערבי ביוון נפצע בעת קרב עם צנחנים גרמנים והקליע הוצא מגופו בעזרת  פלייר חלוד כשהוא חובק  עץ ונושך כפיס עץ  אחר ללא הרדמה או חבישה או חיטוי בן ציון נפל בשבי ביחד עם 1500 חבריו הארצישראלים, בקלמטה ב 29.4.1941 בארץ התפרסם שמו כחלל  ואולי זאת הסגולה לאריכות ימיו

שהה בשבי משך ארבע שנים עבד עבודות פרך במכרות הפחם סבל נגישות צינוק והתעללויות ובאחת מהן אף נחשב למת ורק כשהוצא מהמכרה  שבה אליו הכרתו

 בתום ארבע שנות שביו צעד בצעדת המוות לאורך כ 900 ק"מ בסיום מצפון למינכן נקלעו לסופת שלגים  ודרכם נחסמה תשושים ורעבים ראו השבויים את סופם לקפוא בקור רבים כבר אמרו "שמע ישראל" עד שלמרבה הפלא הגיעו משאיות  של הצלב האדום שהעבירו אותם לידי האמריקאים היה זה ב 29.4.1945 האמריקאים ציידו אותם בנשק כדי שיספיקו עוד להילחם בסוף המלחמה והם אכן זכו להרוג נאצים טרם העברתם להחלמה בבריטניה

הבריטים השאירו את השבויים בהחלמה עד שמשקל גופם יגיע למשקלם בעת הגיוס בן ציון שהה בהחלמה חצי שנה עד שהגיע למשקל גופו בעת הגיוס בן ציון שוחרר מהצבא הבריטי בינואר 1946

בארץ  במלחמת השחרור הגן על עפולה במסגרת ההגנה  ועם קום המדינה הצטרף למשטרת ישראל והיה מזכיר הנפה.

ב  1952 הצטרף ליחידה משטרתית מיוחדת ללוחמה במסתננים שלימים היוותה את התשתית להקמת המחלקה הראשונה של משמר הגבול בעפולה שבן ציון היה מראשוניו

בן ציון שימש כמזכיר פלוגה ז'  המיתולוגית של מג"ב בעפולה דרך מלחמת סיני וששת הימים ומלחמת ההתשה בבית שאן ולאחר מכן מזכיר גדוד 3 מה שכיום נקרא מגב צפון שירת במגידו ובג'נין  במסגרתה שרת במלחמת יום הכיפורים פרש לגימלאות אחרי גיל הפרישה הרגיל 55 ב  1975 והוא בן 62

אבא  אשר חזר מהשבי אחר ששארית משפחתו הושמדה בשואה וללא אף קרוב משפחה

 זכה ביום הולדתו המאה לחגוג עם כמאה מקרוביו משפחתו המורחבת וזכה לברכת מלכת אנגליה

ובשנותיו האחרונות התמסר להנחלת מורשת החפרים ושביים בפורום המשפחות. ולא החמיץ אף אירוע של הפורום

באירוע הראשון של הפורום במוזיאון באביחיל זכה לקבל את כל עיטוריו מהממונה במשרד הביטחון שציין כי בן ציון הוא המעוטר ביותר

בן ציון נפטר בגיל 102.5

טליה, מובילת פורום המשפחות נשאה נאום נרגש בהלוויתו ואנו חקקנו את סמל החפרים וסמל פורום משפחות החפרים פדויי השבי על מצבתו

אבא הוריש לנו שני ערכים מאוד חשובים שאותם הענקנו לבנינו- נכדיו אהבת הארץ ואהבת האדם באשר הוא אדם ובתקווה שגם ניניו וממשיכי דרכו ילכו לאור מורשת זאת

ראובן שרעבי

ראובן שרעבי מ.א 10539

אבי נולד בתימן ,עלה ארצה בשנת 1934.  בתאריך 29.6.1939 התגייס לצבא הבריטי נשלח לצרפת ומשם ללונדון .נשלח למצריים שם חבר לקומנדו  נפצע ולאחר שהחלים גוייס לגדוד 604 ונשלח ליוון.ביוון נלחם בכוחות הגרמנים שהשתלטו על יוון. בקאלאמטה נפל בשבי במחנה ארעי, הצליח לברוח מהרכבת כשהגשר של המסילה הופצץ וכך ניצל מהשבי. נדד בין כפרים ובכפר אחד התקבל ע"י משפחה יוונית שדאגה לו.הבן מהמשפחה היה פרטיזן והוא ואבי נאלצו לברוח מפני הגרמנים שבאו לסרוק את הכפר.כך הצטרף אבי לפרטיזנים היוונים  בזמן שאבי ועוד חבר יהודי שמו אברהם גלברט הסתתרו במערה שהפרטיזנים הראו להם דאגו להם הצוענים ורועי הצאן לאוכל ושתיה.כשהחליט לעזוב את המערה אבי המשיך בפעילות עם הפרטיזנים.לאחר מכן הבריחו את אבי לטורקיה שם נפגש עם הקונסול הבריטי שדאג לו לבגדים וכסף .אבי הגיע לישראל נשלח שוב לצפון איטליה שם חלה בדיזנטריה קשה ואושפז. בתום המלחמה חזר ארצה.

שלום (שרעבי) גורני

שלום (שרעבי) גורני

שלום גורני 1918 – 1995

סיפור חייו של שלום (שרעבי) גורני הוא סיפור מעורר השראה על עצמה, חכמה, עוז רוח וענווה, הכרוכים בסיפורו של החזון הציוני והגשמתו בארץ ישראל

שלום בן יפת ושולמית נולד בשנת 1918 בכפר קטן במחוז שרעב שבתימן, הבן הצעיר במשפחה בת ארבעה ילדים. בשנות ילדותו המוקדמות התייתם שלום גורני משני הוריו ומרבית שנות ילדותו נאלץ להיאבק קשות על קיומו.

בשנת 1937 הגשים שלום גורני את חלומו ועלה בדרך-לא דרך לארץ ישראל והתגורר כשנה בשכונת מחנה-יהודה בפתח תקווה. לאחר שנשא לאישה את אהובה, והקים עמה בית בשכונת שעריה, נבחר שלום גורני ליושב ראש וועד השכונה, ושמו נקשר עם מייסדי השכונה ומקימיה הבולטים ביותר

בשנת 1938 הצטרף שלום גורני לארגון ההגנה, ובשנת 1939 התגייס ל"פלוגת הלילה" בפיקודו של לורד צ'רלס וינגייט.

שנה לאחר מכן, בשנת 1940 נענה שלום לקריאתו של דוד בן גוריון למתיישבים להצטרף לשורות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, והתנדב לשורות הצבא הבריטי, כשהוא משאיר מאחור אישה ותינוק קטן שאך נולד.

בשנת 1941 בזמן שירותו הצבאי, נפל בשבי הגרמנים ונכלא בקלמטה שביוון, והועבר למחנות השבויים בגרמניה ובפולין. שם הוחזק כשלוש שנים, ולאחר שחרורו נשלח שלום לתקופת הבראה בבריטניה

כששב לביתו בישראל, בשנת 1945, התנדב לעמוד בראש כוח שמירה שהגן על שעריה מפני כנופיות ערבים. הוא תיווך בין כוחות ההגנה והאצ"ל שפעלו בקו האבטחה האזורי שנמשך בשלב ראשון מראש-העין ועד כפר-מעש, ובהמשך ממגדל-צדק עד גבעת-כוח, וביתו שימש כבסיס אם לכוחות השמירה וכמחסן נשק

בשנת 1948, מיד עם תום מלחמת העצמאות הקים שלום גורני בשכונת מגוריו את בית הכנסת "בית-יוסף"

בראשית שנות החמישים, הגשים חלום שנרקם במוחו עוד בתקופת שהותו בבית ההבראה בבריטניה, והקים את בית הקולנוע "שעריה". באולם הקולנוע הוקרנו סרטים והועלו מופעים והצגות והמקום שימש מרכז תרבותי וחברתי תוסס ושוקק חיים עבור אנשי הקהילה

פרויקט הדגל של חייו היה ייסוד בית הכנסת השכונתי, אשר הפך במרוצת השנים להיכל תפילה גדול ומפואר. בית הכנסת כולל את בית המדרש "משכן שלום" הקרוי על שמו, ומתפקד כמרכז ללימודי תורה לילדים ולמבוגרים

בדרכו המיוחדת ומלאת הקסם ידע שלום כיצד להפוך את בית הכנסת למרכז החיים השכונתי. הוא פעל בהתנדבות כמנהל בית הכנסת ופעל רבות לקירוב הדור הצעיר לתורת ישראל ולמסורת העדה התימנית

אישיותו המיוחדת כל כך של שלום גורני ביטאה שילוב נדיר של אצילות ונתינה אינסופית עם חיבור עמוק לדת ולמסורת, לצד תפיסת חיים ליברלית ונאורה

אף שהוא עצמו מעולם לא רכש השכלה פורמאלית, הכיר שלום בחשיבותה של ההשכלה כמפתח להצלחה ולהתפתחות. במהלך חייו פעל רבות כדי לעודד את בני הנוער בשכונה, לתמוך בהם ולדרבן אותם ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה, ורבים מהם מוקירים לו תודה עד עצם היום הזה

שלום גורני היה אב ל-3 בנים ו-3 בנות. בגיל 75 קיבל את אות יקיר פתח תקווה על מפעל חיים

הוא הלך לעולמו בשנת 1995 בגיל 77 היה במותו, תנצב"ה

צבי יהלום קמחי

צבי יהלום קמחי מ. אישי 12398 מ. שבוי 5721 פלוגה 606

נולד ברוסיה ב 1905

עלה ארצה ב 1914 (עם אימו האלמנה ואחות תאומה בשם פנינה)

בוגר גמנסיה הרצליה בת"א

התגייס לצבא הבריטי לחיל ההנדסה, יחידת החפרים - 1940

נפל בשבי בכרתים ב 1.6.1941

לפני כן לחם בקלמטה

בשבי שהה בעיקר ב: סלוניקי, ב:  Stalag XVIII A - Wolfsberg, וב: Lamsdorf- Stalag VIII B

שוחרר מהשבי - בגרמניה, ב 1945

לאחר חזרתו ארצה עבד במקורות עד מותו

נפטר ב 1.12.1976 (רווק, ללא ילדים)