שנות השבי​

​

השבי - הגרמנים ריכזו את השבויים במכלאה זמנית פתוחה בקלאמטה. לשבויים לא סופקו אמצעי מחייה לשבויים והם סבלו מרעב וצמא. כאן גם נפלו החללים הראשונים.

​

הבורחים - חיילים נמלטו בשני צירים:

דרך הים: דוגמא טובה היא בריחתם של חיילים מפלוגה 605 ופלוגה 604 של החפרים. הם השתלטו על ספינות דיג, והפליגו לכרתים. פלוגה 606, הצליחה להתפנות, כמעט כולה (ללא מפקדם בן-אהרון) עם חיילים מפלוגה 603 וחיילים קפריסאים והפליגה על סיפון ספינת פחמים ישנה לכרתים. בדרך הופצצו ע"י מפציצים איטלקיים, בקרב, הם הצליחו להפיל באש מכונות ירייה, שני מטוסי אויב. הספינה המשיכה בדרכה אך עלתה על שרטון. הדייגים המקומיים פינו אותם לאי מילוס, משם פונו לכרתים. עם נפילת האי בידי הגרמנים כחודש אחרי – נפלו בשבי.

לכיוון ההרים: ספרטה. חיילים רבים הסתובבו בין הכפרים בהרים ונעזרו רבות באוכלוסייה המקומית שסייעה להם על ידי מתן מזון מחסה ביגוד מסמכים ולפעמים אפילו טיפול בפצועים.

מחנה המעבר בקורינת - מאי 1941 - כאן מתחילה לראשונה התארגנותם של השבויים, ונוצרת רשת קשר הנקראת " אי. וי. אי – ("אידישער ויסנשאפטליכער אינסאיאוט") "המכון למדעי היהדות" וכך ידיעות ושמועות חשובות, עוברות בין השבויים. כבר מימי שביים הראשונים פוגשים החפרים את מיטב חיילי הרייך השלישי שנוהגים בהם ביד קשה מאוד. מנהלי המחנה בקורינת  הינם לא פחות ולא יותר יחידת ציידי טנקים 525 גרמנית.

בזמן המערכה על כרתים, חלה החמרה ביחס הגרמנים לשבויים. במחנה סבלו השבויים מרעב. מטרד נוסף וחמור היו הכינים ובעקבותיהם, מחלת הדיזנטריה. בסה"כ הוחזקו במחנה כ-11,110 שבויים בני לאומים שונים. חלקם נשלחו  לעבודות שרות במתקני הצבא הגרמני: במטבחי בתי החולים, סילוק והעברת פצצות, פריקת אספקה וכדומה. בשלב מסוים החלו תחקורים וחקירות שבויים. הוטרדו במיוחד שבויים יהודים ממוצא גרמני. אך בסופו של דבר, הונח להם.

לאחר נפילת כרתים בידי הגרמנים, ניכרת הקלה ביחס לשבויים. יחידת מילואים גרמנית מאיישת את המחנה ואנשיה קשוחים פחות מקודמיהם. לקורינת מתחילים להגיע שבויים אשר נשבו במערכה בכרתים: ביניהם כ-110 שבויים ארצישראליים, רובם מפלוגת החפרים 606 ואחרים אשר נמלטו מהקרבות בקלמטה. הגרמנים מדווחים על חלק מהחיילים לצלב האדום.

​

מבצע "מרקורי"

הקרב על כרתים - 20.5.1941 - הקרב החל בבוקר עם פלישה מוצנחת של כוחות גרמניה הנאצית לכרתים. בעלות הברית הגנו על האי ולאחר יום קרבות אף יעד של הגרמנים לא הושג והגרמנים ספגו אבדות כבדות. במהלך היום שלמחרת נפל שדה התעופה מאלמה שבמערב כרתים לידי הגרמנים. אובדן מאלמה אפשר לגרמנים להטיס תגבורת כבדה ולהכריע את כוחות בעלות הברית. הקרב על כרתים היה ייחודי ממספר היבטים: היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה המבוססת בעיקרה על כוח מוצנח; הייתה זו הפעם הראשונה שבה עשו בעלות הברית שימוש משמעותי בפענוח של קוד האניגמה הגרמני; בקרב זה נתקלו הגרמנים הפולשים לראשונה בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית. הקרב הכניס לראשונה צורת לחימה מהפכנית, בכך הייתה לו השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה.

הלוחמים הארצישראליים, החפרים, הסווארים, חיילי חיל ההנדסה וחבריהם ליחידות האחרות - לקחו חלק פעיל בקרב על כרתים וספגו בו אבידות רבות.

פינוי הכוחות הבריטים מהאי שהמשיך כל העת תחת הפצצות כבדות, הופסק, והחיילים שלא הצליחו להתפנות עד לאותה העת, ניסו לחצות רגלית את האי מצפון לדרום, בדרך הררית קשה מאוד במטרה להימלט מהכוחות הגרמניים.

עם נפילתם בשבי, לרוב במהלך הקרבות עם הצנחנים הגרמנים בספקיה וסביבתה, הוצעדו השבויים בהליכה רגלית מאומצת משך שלושה ימים, מספקיה אל עבר קניאה דרך מעלה אימברוס, שבצפון האי כרתים ללא מזון כלל. על חוף גלאטאס, הוקם מחנה שבויים ארעי, ללא תנאי מחייה מינימאליים, כמו בתי שימוש ורחצה, אוכל זעום וללא גישה לצלב האדום, השבויים סבלו ממחלות קשות. שבויים רבים ברחו ממחנות השבויים הזמניים, רק חלקם הקטן בהצלחה. מרבית הבורחים, בשני צירי המילוט, נתפסו ועד סתיו 1942 הועברו למחנה בקורינת או ישירות  למחנה בסלוניקי.

​

מחנה המעבר בסלוניקי – יוני 1941 - אחרי כחודשיים בקורינת, נשלחים השבויים בקרונות בקר, למחנה מעצר בסלוניקי. למעשה הרכבת אינה מגיעה עד לסלוניקי, אלא עוצרת בעיר גראביה שליד לאמיה ומשם הם מוצעדים רגלית, עד סלוניקי. (54 ק"מ בחום כבד, דבר שגבה מהם קרבנות בדרך). שבויים רבים, מנסים לברוח ולהיבלע באוכלוסיה האזרחית, בעיקר בקטע הדרך שבין אתונה לסלוניקי וכן בשעת ההליכה הרגלית. בסלוניקי, הוחזקו השבויים במחנה שמוקם בשכונה NEOKTISTA  מתחם השבויים הבריטים  קטן מאוד, כ-270 מטר על 180 מטר, ומוקף בגדר תיל כפולה. במתחם  היו שבעה צריפים ובנין חדש ששימש כבית חולים. שער יחיד בצד צפון מערב. מגדלי שמירה חלשו על המתחם ובהם שומרים חמושים במקלעים. כשלושה שבועות הוחזקו במחנה זה השבויים בחוסר מעש מוחלט ובתנאי מחייה קשים. הגרמנים חששו, ובצדק, מפני בריחה והיטמעות בין יהודי סלוניקי והגבילו את המפגש עם תושביי העיר.

​

רשימות נעדרים - סוף יוני 1941 - מתחילות להתפרסם רשימות ראשונות שנעשו על פי תחקירים בריטים במצרים ולא על פי דיווחי הצלב האדום.

רשימות נעדרים - סוף יוני 1941

מתחילות להתפרסם רשימות ראשונות שנעשו על פי תחקירים בריטים במצרים ולא על פי דיווחי הצלב האדום.

המסע צפון מערבה אל מחנות הקבע

​

שוב מובלים השבויים, בקרונות משא מסלוניקי ליוגוסלביה, כשהעצירה הראשונה במסעם היא בלגראד. שם הם מקבלים מעט מזון מנציגי הצלב האדום המקומיים. הדלתות נסגרות אחריהם והם המשיכו בנסיעה הנוראית. אחרי שישה ימים, הם הגיעו לתחנת וולפסברג באוסטריה, ומשם, פוצלו לשתי קבוצות והוצעדו רגלית לשני  מחנות:    וולפסברג , ו- מארבורג - מחנות המעבר הראשונים על אדמת אירופה.

מחנה וולפסברג אוסטריה, Stalag XVIII A Wolfsberg

​

מחנה שבויים זה נפתח באוקטובר 1939 על מנת לאכלס שבויים פולנים. השבויים הבריטים, ביניהם הארצישראליים שהגיעו מיוון, הושמו בנפרד מהשאר, במחנה בו תנאי המחייה קשים יותר. נאסר על היהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה לצאת לעבודה בסביבה. הצלב האדום היה מנוע מלהגיע למחנה בשלב זה ועל כן לא היו בו חבילות ושרותי דואר.

מחנה מארבורג סלובניה, Stalag XVIIID/306

לאחר צעידה של שלושה ימים בשמש, הגיעו השבויים למחנה מארבורג, שם חיכתה להם, קבלת פנים קשה ביותר, כאשר מפקד המחנה הצהיר כי בכוונתו להפוך את המחנה למחנה ריכוז שממנו אף יהודי לא יצא חי.

תנאי המחייה במחנה, היו איומים ועד מהרה פשטה במחנה מגיפת טיפוס ומכת כינים קשה ביותר.

הצלב האדום התערב אחרי כחודשיים של הרעבה. בתקופה הזו, נמצאו השבויים היהודים, בחוסר וודאות לגבי  גורלם. החרדה הגדולה, הנסיעות בקרונות המשא, העדר תנאים סניטריים, הרעבה ומשטר עונשין היו קשים מנשוא. בתקופה קשה זו, מתחילים השבויים הארצישראליים להתאחד בתוכם ולגשר על הפערים החברתיים והאידיאולוגיים שביניהם.

מחנה למסדרוף – Stalag VIIIB

​

מחנה זה הוקם בשנת 1939 ואוכלס תחילה בשבויים פולנים. 

אל מחנה השבויים המרכזי, הגיעו מרבית השבויים, באוגוסט 1941 ,בדיוק בערב תשעה באב.

במחנה זה הוחזקו מרבית השבויים הארצישראליים לפרקי זמן כאלו או אחרים. בסיועו של רב סמל בריטי, דאז, שריף, הצליח יוסף קרלנבוים  להשיג הכרה בקבוצת הארצישראליים כיחידה נפרדת מזו הבריטית. מגוריהם הופרדו מאלו של הבריטיים, אלמוגי הפך להיות נציגם מול הגרמנים ובמסגרת זו דאג לזכויותיהם. הארצישראליים, ששוכנו בצריף מספר 4.

מחנה סטלאג 383 הוהנפלץ גרמניה

מחנה זה היה מחנה ייעודי למש"קים Non Commissioned Officers. המחנה היה ממוקם על אדמת גרמניה. החל מחודש ספטמבר 1942 ועד לדצמבר של אותה השנה הוחזקו בו מעל 3000 מש"קים בני לאומים שונים.  עד אפריל 1943 מספרם של המש"קים עלה ליותר מ 4000. גם המש"קים הארצישראליים הועברו למחנה זה אחרי שובם ממחנה העונשין בחלם.

​

חבילות הצלב האדום

​

בתחילה לא זכו השבויים הארצישראליים לקבל את חבילות הצלב האדום כפי שקיבלו השבויים האנגליים האחרים. אחרי מאבק  ובעזרתם האמיצה של ר.סמל שריף ועוזריו, שופר מעמדם ויישומה של אמנת ז'נבה עליה חתומים גם הבריטים וגם הגרמנים נאכף גם בנושא זה. 

ענישה

​

ברוב המקרים תנאי החיים של השבויים הארצישראליים היו זהים לאלו של כלל השבויים בלמסדורף וכמו שקרה במחנה הקצינים, כאשר ננקטו פעולות ענישה כנגד השבויים הבריטיים גם החיילים הארצישראליים זכו לטעום מנחת זרועם של הגרמנים. כך קרה, כאשר כתגמול על הרעה בתנאי השבי של שבויים גרמניים, שבויים ארצישראליים רבים נכבלו בשלשלאות, והוקצבה להם מנת אוכל זעומה ליום. שיטת ענישה זו נמשכה  עד מרץ 1943  !   

שיטות ענישה נוספות היו נהוגות אחרי ניסיונות בריחה  וכללו, בין היתר כליאה בצינוק או בידוד.

מחנה העונשין בחלם

​

לענישה מיוחדת זכו 85 מש"קים ארצישראליים בקיץ 1942, בעקבות תלונה שנמסרה לצלב האדום על ידי שבויים גרמניים שהוחזקו במחנה השבויים בלטרון. המש"קים הארצישראליים שהועברו למחנה השבויים חלם (Cholem). בדרכם לחלם , חנתה הרכבת בה נסעו מול אושווויץ משך שעות ארוכות, והם היו עדים למראות הזוועה של יהודים המובלים למחנה ונורים.  מחנה שבויים זה,  מחנה 319, היה מחנה לשבויי מלחמה רוסיים, שבויים אשר לא היו מוגנים על ידי אמנת ז'נבה,  לא זכו לביקור הצלב האדום ולא זכו לחבילות ולמכתבים מהבית. סבלו מעינויים קשים ותנאים מחפירים. הם נכבלו באזיקים והושארו לעמוד בקור ערומים לילות שלמים. מגוריהם הקבועים היו במחילות מתחת לאדמה. כך הוחזקו שם למעלה מחצי שנה המש"קים הארצישראליים ללא גישה לנציגי הצלב האדום. הם הוחזרו בחורף 1943, חלקם חולים מאוד. שניים מהם מתועדים על ידי חבריהם כמי ששבו משם כשהם אינם שפויים בדעתם.

עבודות כפייה

השבויים הארצישראלים אולצו לצאת לעבודה במחנות עבודה המסונפים למחנה השבויים למסדורף. במחנה השבויים למסדורף עצמו הועסקו הארצישראליים, בין היתר, בבניית מחנה לשבויים רוסיים, שהיה צמוד אליהם. השבויים אולצו לעבוד בעבודות כפייה שונות בעשרות מחנות קטנים וגדולים, שחלקם מתשלובת מחנה הריכוז אושויץ, תחת איומי רובי השומרים הגרמנים. לשבויים סופקו בגדים קלים בלבד לכרייה והם לרוב, קפאו מקור. הם כרו פחם, בתנאים קשים והשתדלו למרוד בכל דרך אפשרית. בנוסף לעבודה במחנה השבויים עצמו, פוזרו השבויים הארצישראליים בין קבוצות עבודה שונות שהגדולות ביניהן מנו כ 600 שבויים ארצישראליים בפיקודם של מש"קים וסמלים מטעמם, ביניהם יוסף אלמוגי שהסתובב בין כל המחנות כבא כוח השבויים. השבויים היהודים נשלחו למחנות שונים על הציר שבין קראקוב - לאמסדורף: יבוז'נו, בויטן,שומברג, אהרנפורסט, גלייביץ, אושביינצ'ים בלכהאמר, מלאפנה, טרנוביץ  ופייסקרצי'ים. מחנות העבודה היו שונים זה מזה באופי העבודה וכללו בין היתר עבודה במכרות פחם, בתי חרושת לנייר, כריית תעלת המים "אדולף היטלר קאנאל", הנחת פסי רכבת, עבודות סבלות וסלילת כבישים עבודה בחוות חקלאיות ועוד. העבודות כולן פוקחו על ידי שומרים גרמניים שניצלו את יכולתם להתעמר ביהודים השבויים הנתונים תחת פיקוחם. מספר אירועים של רצח שבויים בידי שובייהם על רקע היותם יהודים  הפכו לאירועים מכוננים עבור השבויים ומאבקם להכרה כחיילים בריטיים

חיילים ציוניים בשבי הנאצים – חיי דת וקהילה 

​

יוסף קרלנבוים (אלמוגי) דאג להקים מערך שלם אשר אפשר לשבויים לקיים חיי קהילה ערים שכללו בין היתר, שמירת חגי ישראל, לימוד השפה העברית וחינוך לציונות וכן אירועי תרבות שונים. השבויים הוציאו לאור עיתון בעברית בשם "שיעור",  עיתון יומי "תוספת ערב" בעברית, עיתון קיר "במיצר"  ועוד. כמו כן, הוקם מערך ללימוד השפה העברית, חוג לתנ"ך, חוג ידיעת הארץ ועוד, ואפילו הועלו אפילו מחזות ומערכונים.

חילופי שבויים

​

בסוף אוקטובר 1943 יצא לפועל הסכם חילופין הראשון של שבויים פצועים וחולים, שבו נכללו גם כ-60 שבויים ארצישראלים. החילופין נערכו בברצלונה שבספרד.

במאי 1944, התקיים מבצע נוסף של חילופי שבויים: 22 חיילים ארצישראלים הוחזרו במהלך זה. לקראת סוף המלחמה הוגברו מאמצי חילופי השבויים : 50 שבויים ארצישראלים הוחזרו בספטמבר 1944.                                 

באוקטובר 1944 שוחררו כ-200 חיילים ארצישראלים.                  

בינואר 1945, במסגרת חילופי שבויים אחרונים  בין הגרמנים לבריטים, הועברו לשווייץ 41 שבויים ארצישראלים.

פעמי סוף המלחמה נשמעים

בביקורם האחרון של נציגי הצלב האדום במחנה השבויים למסדרוף,   ביקשו יוסף אלמוגי ורב סמל שריף, מנציגי הצלב האדום, להזכיר לגרמנים את מעמדם של השבויים הארצישראלים, כשבויים בריטים, אך אנשי הצלב האדום הסתייגו מכך. השבויים הארצישראלים, התחילו לתכנן תוכנית" מגירה" התנגדות לשעת חירום, בעזרת השבויים הבריטים ותכנית נוספת, בלעדיהם.  

השבויים שפוזרו  למחנות עבודה שונים, הוחזרו בשלב זה, אל המחנה הראשי והצפיפות גברה.

בגדי השבויים סומנו, על מנת להקל את זיהויים בעת בריחה.  מי שיכול התחזה לחולה ונשאר במחנה. מי שיכול נמלט או התחבא.

צעדות המוות

​

נוכח התקדמות הצבא האדום, החלו הגרמנים לפנות את השבויים אל עבר מרכז  גרמניה. סך הכל כ-30,000  שבויים הוצעדו אל עבר מרכז גרמניה, בקבוצות קטנות, ובינם  מרבית שבויי קלמטה היהודים הארצישראליים, שלא הצליחו להימלט להתחבא או להישאר במרפאת המחנה.  בטמפרטורות סביב מינוס 25 מעלות, הוצעדו קבוצות בנות 200-300 איש, תחת ליווי, בתנאים קשים, ללא מזון, ביגוד ראוי ותרופות כשהם צועדים בשורות, לפעמים גם 50 קילומטרים ביום ולנים באסמים בכפרים שבדרך. רבים נספו במהלך הצעדה, ביניהם גם כעשרה ארצישראלים.  אבל, לבסוף, נחלשה השמירה הגרמנית והצועדים ששרדו שוחררו ע"י כוחות בעלות הברית – הצבא האמריקאי, הצבא הרוסי או הצלב האדום.

10 פברואר 1945  - הגרמנים שבו והשתלטו על מחנה למסדרוף והעבירו אליו, קבוצות שבויים נוספות אותן שלחו לכיוון גרמניה.

17 פברואר 1945  - שיחרור מחנה למסדרוף ע"י הצבא האדום.

מבצע אקסודוס – מגרמניה לאנגליה

מרבית השבויים הארצישראליים שוחררו משביים בדיוק ארבע שנים אחרי נפילתם בשבי ביוון ב 29.4.1945  הפעם על אדמת גרמניה

השבויים המשוחררים הועברו למחנות זמניים באירופה מהם הם הועברו חזרה לרשות נציגי הצבא הבריטי.

השבויים, חלקם במצב גופני ירוד, וחלקם אף נדרשו לעבור ניתוחים מצילי חיים, הועברו להמשך טיפול והבראה בלונדון טרם שובם לארץ ישראל.  שני שבויים, אשר שוחררו הוטסו לאנגליה במטוס, מצאו מותם בהתרסקות המטוס, עקב תקלה טכנית.

החזרה הביתה לארץ ישראל

​

מרבית השבויים שבו ארצה ביולי 1945. ונערכה לכבודם קבלת פנים מרגשת ע"י מוסדות היישוב. לאחריה הם שבו לבתיהם.

עם תחילת מלחמת העצמאות, נקראו מרבית השבויים שוב, אל הדגל והם התייצבו והמשיכו להילחם למען הקמת מדינת ישראל  במלחמת השחרור וגם במלחמות הבאות.

סיפורם של החפרים ,סיפור התנדבותם האמיצה, טלטלות המלחמה ושביים הארוך והמייסר, נשכחו.

​

נערך ע"י תמר ליפשיץ