נרגשנים התכנסו 50 מבני משפחות השבויים בשני בתי קולנוע להקרנה סימולטנית של הסרט דנקירק. מצמרר כמה אלמנטים ששמענו בעדויות השבויים עצמם על מה שהתרחש בקלמטה עוברים גם ב"חווית" החייילים בדנקרק שבאות לידי ביטוי בסרט. כל כך הרבה קווי דימיון יש בין שני האירועים עד שהסרט הוא לטעמו סרט חובה לכל משפחת פדוי שבי מהקרב על יוון.

​

הנה מספר הגיגים:

- העיר הנטושה עם הגעת החיילים
- כוחות מלאומים שונים במקום
- החייל הבודד שמקבל פקודת פטור ומנסה באופן עצמאי למצוא דרכי מילוט ואמצעי הישרדות כמו מזון בסיסי
- חיילים שחוברים לחיילים אחרים (לרוב בקבוצות קטנות) ללא היכרות קודמת רק כי מישהו עושה קולות שהוא יודע מה צריך לעשות כדי לצאת משם
- חילופי זהויות עם חיילים שנהרגו 
- חיילים שנהרגים מסביב ואין מי שרושם מתעד, ואפילו אלו שלידם לפעמים לא מכירים אותם או לא יודעים את שמותיהם  
- התורים המסודרים (מדי!) לעליה לספינות (כאן זה התור של זורקי הרימונים, או אתם צרפתים לכם יש ספינות משלכם במקום ה - You are Palestinian you come back tomorrow של החפרים שלנו)
- הניסיון להעלות פצועים לספינות רק כדי לגלות שמורידים מהספינה את מי שלא "אמור" להיות שם גם אם הספינה חצי ריקה. 
- ספינות שיוצאות חצי ריקות (!) 
- ספינות מטובעות מול עיניהם של התקועים על החוף
- ספינות הצי הבריטי שעושות דרכן במים לא ידידותיים (הפצצות מהאויר, מוקשים וטורפדו)
- ההתנשאות של הקצינים על פני החוגרים
- שחיה בחגור מלא במים קפואים כדי להגיע אל הנקודה הבאה ששם נמצאת הישועה 
- התחושה שהנה – ניצלת והופה – שוב אתה חוזר לנקודת ההתחלה 
- חיל ההנדסה שמאלתר עד הרגע האחרון פתרונות 
- האנשים שמחליטים לקחת את חייהם בידיהם
- הגופות שצפות במים
- ההחלטה לסיים את הפינוי וליפול בשבי
- החלטתו של מפקד הכוחות להישאר במקום עם מי שנותרו נטושים מאחור (ביוון זה יהיה בריגדיר פארינגטון)
- הלם הקרב של מי שיצאו משם

את כל המראות האלו והחוויות המתוארות בסרט עברו החפרים האצרישראליים 10 חודשים אחרי ביוון – עם סד"כ כוחות  קטן יותר אבל התישה גרמנית אוירית - משמעותית יותר.
אבל לא רק הסיבות מעלה קושרות בין שני האירועים. יש שני רבדים נוספים:
 

• עשרה חודשים אחרי דנקרק החיילים הארצישראליים שניסו להציל את עצמם מלהיתקע ביוון המתמוטטת התעסקו והשוו את סיכוייהם לפינוי שהצליח בדנקרק. דנקרק היתה כוכב הצפון מבחינת רבים מהם. -אם זה הצליח שם , אז אין סיבה שזה לא יצליח שוב. יוסף אלמוגי ,מנהיג השבויים ולימים ראש עיריית חיפה /שר בממשלת ישראל ועוד, יוצא מהתור שהוא מחכה בו כדי לעלות לאחת הספינות כנראה באזור נאפיליון (עדיין לא בקלמטה) ומצטרך לדיון הערכת סיכונים. זה מה שהוא כותב :

 

"הערכתי שמעמדנו הצבאי דוחק אותנו לתחתית הסולם ורק מפקדים בודדים יזכרו את הסכנה המיוחדת האורבת לנו כיהודים במקרה של נפילה בשב הגרמני. האחרים ... יעדיפו לפנות כוחות לוחמים... אספתי אפוא את האנשים והוריתי להם לחדור לתור ... הדעה הכללית ... היתה הפוכה משלי. כמעט כולם טענו שאין שני לצי הבריטי ואין ספק שכוחו יעמוד לו לבצע פינוי מוצלח כמו זה שבוצע ... בדנקרק....ניסיתי לשכנע אותם שטעות בידם. אמרתי להם כי הסדרים הולכים ומשתבשים וכי ... עלינו לגלות יוזמה ולהידחק לכל תור אפשרי. נכשלתי במשימה. כמעט כולם הוסיפו להחזיק בדעה שבריטניה הגדולה לא תפקיר אותנו לגורלנו"
 

רק בקלמטה יבינו החפרין וחבריהם ליחידות האחרות שלצבא הבריטי הגדול אין כיסוי אוירי לתת לצי לחיפוי ביוון ו – 4 שנות שבי נאצי מחכות ל 1500 יהודים מארץ ישראל מעבר לפינה.

 

• כוחות שנותרו מאחור בדנקרק נפלו בשבי הגרמני והגיעו ללמסדורף (פולין). באוגוסט 1941 שבויי קלמטה פגשו אותם כשהגיעו למחנות. הגרמנים חיברו אותם למטה המרכזי של השבויים הבריטיים במחנה בהנהגתו של מייג'ור שריף - משבויי דנקרק. מייג'ור שריף הוא דמות מפתח ביכולתם של החפרים הארצישראליים לקיים קהילה יהודית ציונית כמעט אוטונומית במחנות השבויים. הנה מה שאלמוגי כותב:

 

"שריף שב והצהיר כי ציבור השבויים לא יסכים בשום אופן שהגרמנים יפלונו לרעה. דין אחד אמר יהיה לכל החיילים הבריטיים ולנו בתוכם."

​

אלמוגי תפקד במשך כל שנות השבי כבא כוחם של השבויים הארצישראליים מול הגרמנים במקביל לשריף שהיה בא כוחם של השבויים הבריטיים מול הגרמנים.מעניין מה היה קורה לשבויים / חפרים הארצישראליים אם שריף היה מצליח לעלות על ספינת פינוי, או אם אלמוגי לא הי היוצא מהתור. האם היו חוזרים מימי השבי הנאצי. ואם כן... באיזה מצב?

החפרים הבריטיים שבויי הקרב על יוון מגדירים עד היום את הקרב על יוון כ - "worse than Dunkirk" . מבחינת זיכרון והנצחה (שהסרט מתעסק בו ממש מעט בסוף) הם צודקים במאה. מבחינת הסיכוי שלהם לצאת מיוון שם בסיוע אזרחי – הם צודקים אפילו יותר.

בניגוד גמור לדנקירק שנמצאת מעבר לתעלה - מקלמטה לא ראו את הבית.